חוק זכויות החולה

הגדרת החוק

חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 היווה מהפכה בתחום זכויות החולה בישראל. אומנם, מרבית הנושאים שנדונים בו נבחנו עוד טרם לכן בפסקי דין ובשלל הנחיות, הוראות ותקנות אחרות. ואולם, לראשונה עיגן החוק החדש מגוון רחב של זכויות חולים ומטופלים תחת קורת גג אחת.

מעניין, כי על אף שהחוק קרוי על שם "החולה", הרי שתוכנו של החוק והזכויות המנויות בו חלות על "המטופל" במובנו הרחב, המוגדר בחוק כ- "חולה וכל המבקש או המקבל טיפול רפואי".

העקרונות הקבועים בחוק זכויות החולה, שואבים את מסגרתם הכללית מתוך "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992". המשמעות היא, כי זכויות החולה נגזרות מעקרונות-על יסודיים במשפט הישראלי. למעשה, חוק זכויות החולה משקף מגמה שהחלה עם חקיקתו של חוק היסוד, ומטרתה לעגן בצורה מפורשת בדין הישראלי – את זכותו של כל אדם לשמירה והגנה על חייו, גופו, כבודו ופרטיותו.
כך, מטרת חוק זכויות החולה המוגדרת בסעיף 1 לחוק, הינה: "לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו". ציון מטרת החוק באופן זה, אינו אופייני בדרך כלל לחוקים "רגילים", אלא דווקא לחוקי יסוד שמבחינה חוקתית מצויים בראש "הפירמידה". מכאן, ניתן ללמוד על החשיבות הרבה שראה המחוקק הישראלי בעיגון זכויות היסוד של המטופל, כחולה בפרט וכאדם בכלל.

נדגיש כי לצד זכויות המטופל, קובע החוק למעשה את חובות המטפל, במובן זה שהוא מכתיב לצוות הרפואי-המטפל את דרך הפעולה בה עליו לנקוט במקרים שונים. למשל: החובה לשמור על כבודו ופרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי; החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה לטיפול המוצע, והחובה במקרים מסוימים להחתים את המטופל על טופס הסכמה בכתב (ניתוחים, צינתורים ועוד); החובה לתעד את מהלך הטיפול; החובה לתת למטופל את הרשומות הרפואיות בעניינו, ועוד.

זכויות החולה הינן חלק בלתי נפרד מתחום הרפואה והמשפט. מטבעם, נמצאים חולים ומטופלים במצב רגיש ומיוחד, וביחסי הכוחות שבין החולה לרופא-המטפל, מצויה במרבית המקרים ידם על התחתונה.

בין היתר, קובע חוק זכויות החולה את זכויות המטופל וחובות המטפל הבאות:

סעיף 3 לחוק, קובע את הזכות לקבל טיפול רפואי במערכות הבריאות בישראל, כאשר במצב חירום רפואי זכאי כל אדם לקבלת טיפול רפואי דחוף ללא התניה.
סעיף 4 לחוק, אוסר על הפליית מטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית וכיוצא באלה.
סעיף 5 לחוק, קובע את זכותו של מטופל לקבלת טיפול רפואי נאות, הן מבחינת איכותו ומקצועיותו של הטיפול הרפואי והן מבחינת יחסי האנוש לו הוא זוכה מן הצוות הרפואי המטפל.
סעיף 7 לחוק, קובע כי מטופל זכאי להשיג ביוזמתו דעה רפואית נוספת לגבי הטיפול בו.
סעיף 8 לחוק, קובע את זכותו של מטופל לשיתוף פעולה מצד כל המטפלים והמוסדות הרפואיים הקשורים לעניינו וזאת על מנת להבטיח כי הטיפול בו ימשיך להיות נאות.
סעיף 10 לחוק, מחייב את המטפל והמוסד רפואי לשמור על כבודו ופרטיותו של המטופל.
סעיף 13 לחוק, קובע כי טיפול רפואי יינתן למטופל, אך ורק לאחר שנתן לכך "הסכמה מדעת". כלומר, רק לאחר שהמטפל מסר למטופל או החולה את כלל המידע הרפואי שדרוש לו באופן סביר, כדי להחליט אם להסכים לקבלת הטיפול הרפואי המסוים המוצע לו. בין היתר, נקבע כי על ההסכמה להיות בדרך של בחירה מרצון ואי-תלות. מידע זה, כולל את האבחנה אודות מצבו הרפואי של המטופל והפרוגנוזה הצפויה אודות התפתחות המחלה, תיאור הטיפול הרפואי המוצע על מטרתו, התועלת הצפויה ממנו וסיכוייו, פירוט הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע כולל תופעות לוואי, כאבים ותופעות אי-נוחות, פירוט שלל הטיפולים הרפואיים האלטרנטיביים הקיימים, פירוט הסיכונים אודות טיפולים חלופיים, פירוט הסיכונים שבהיעדר טיפול רפואי וכן, ציון העובדה כי הטיפול הרפואי המוצע הינו בעל אופי חדשני.
סעיף 17 לחוק, מטיל על המטפל את החובה לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ב"רשומה רפואית". על הרשומה הרפואית להיות מפורטת ולכלול בין היתר מידע רפואי אודות הטיפול הרפואי שקיבל מטופל, מצבו הרפואי הנוכחי וכן הוראות לטיפול.
סעיף 18 לחוק, מעגן את זכותו של מטופל לקבל מהמטפל או המוסד הרפואי מידע רפואי מתוך הרשומות הרפואיות הנוגעות לעניינו, לרבות העתקה של תיעוד רפואי זה.
סעיף 19 לחוק, קובע כי חובה על מטפל ועובד מוסד רפואי לשמור על סודיות רפואית לגבי מידע הנוגע למטופל.
פרק ו' לחוק, מורה על הקמתן של וועדות שונות:

סעיף 21 לחוק , קובע כי מטופל זכאי להגיש תלונה לועדת בדיקה המוקמת לבדיקת תלונת מטופל או לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי. הוועדה יכולה לקום בהוראת מנהל המוסד הרפואי, מנהל קופת חולים וכן על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות. ככלל, זכאי המטופל לעיין בממצאים ובמסקנות הועדה שמונתה לבדיקת עניינו.
סעיף 22 לחוק, עוסק בהקמת ועדת בקרה ואיכות. הסעיף מונה 3 סוגים: האחת, תוקם על ידי מנהל המוסד הרפואי לשם הערכת הפעילות הרפואית במוסד הרפואי ושיפור איכותו של הטיפול הרפואי; השנייה, תוקם על ידי מנהל קופת החולים לצורך שיפור איכות שירותי הבריאות במוסדות קופת החולים; השלישית, תוקם על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות לשיפור איכות שירותי הבריאות.
סעיף 24 לחוק, מורה למנכ"ל משרד הבריאות להקים ועדות אתיקה. בין יתר תפקידיה, דנה ועדת האתיקה בהשגות של מטופלים על התנהלותן של ועדות הבקרה והאיכות (כאמור בסעיף 23 לחוק). בנוסף, מוסמכת הועדה להתיר למטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסוים למטופל אם מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו, להתיר למטפל להעניק טיפול רפואי דחוף כשנשקפת למטופל סכנה חמורה ולמרות שהמטופל עצמו מתנגד לטיפול הרפואי ועוד.

סעיף 26 לחוק, קובע כי האחריות לקיום זכויות המטופל במוסד הרפואי, חלה על המוסד עצמו (באמצעות עובד האחראי על הנושא) ועל מנהלו.

מהן התוצאות של הפרת הוראות חוק זכויות החולה?

במישור הפלילי:

במקרים מסוימים עלולה הפרת הוראות החוק להוביל להענשת מפר החוק לפי הדין הפלילי. כך, רשאי מנכ"ל משרד הבריאות להגיש תלונה כנגד אדם, בשל חשד למעשה פלילי אשר עלה מממצאיה של ועדת בדיקה. בנוסף, מטפל או מוסד רפואי המפלה מטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או נטייה מינית, צפוי לקנס כספי. כך גם המפר את החובה לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית.
זריקת אפידורל בבית המשפט, נדון עניינה של ילדה שנולדה עם שיתוק מוחין (CP). במהלך הלידה, קיבלה האם שגרמה לירידת לחץ דם אצל היולדת, דבר שהוביל לירידה באספקת הדם ובחמצון ולמצוקה של העובר ובהמשך נגרם ליילודה נזק מוחי כאמור. בית המשפט מצא כי הרופאים התרשלו בהשגחה וטיפול בירידת לחץ הדם שהינה תופעת לוואי של ההזרקה האפידורלית. עוד נקבע שבית החולים התרשל בשמירה על רשומות רפואיות , מאחר ולא שמר על שני מסמכים רפואיים שהיו חיוניים כדי לספק מידע מהימן לגבי נסיבות הלידה: האחד, רישום מדידות לחץ הדם שבוצעו ליולדת לאחר ההזרקה. השני, תרשים המוניטור של היילודה שיכול להצביע על קיומו של סבל עוברי. בית המשפט קבע, כי מדובר בראיות חשובות ביותר להוכחת הקשר הסיבתי בין מתן זריקת האפידורל לבין הנזק המוחי שנגרם ליילודה, והן לשם הוכחת רשלנות רפואית בלידה מאת רופאי בית החולים. בית המשפט קבע עוד, כי היעדר רישום רפואי מעיד על הפרת חובת הרופאים והמוסד הרפואי כלפי המטופלים, מחדל שעלול אף לפגוע בטיפול בחולה בעתיד. עוד ציין בית המשפט, כי אי-קיום הוראות סעיף 17 לחוק זכויות החולה (בדבר החובה לנהל רשומה רפואית) מהווה עבירה פלילית.

במישור האזרחי:

במשפט האזרחי (להבדיל מהמשפט הפלילי) – לפי "פקודת הנזיקין" – יכולה הפרה של הוראות החוק להצביע על רשלנות רפואית של המטפל או המוסד הרפואי בו טופל החולה.

כך, מקרה שנדון בבית המשפט עסק ברשלנותו החמורה של רופא, אשר עשה שימוש בתרופה בניגוד להתוויות, כשנתן את תרופה המיועדת להרעלת מתכות לחולים הסובלים ממחלות לב וטרשת עורקים. בנוסף, סרב הרופא להזמין אמבולנס לצורך פינוי חולה שלקה בשיתוק במרפאתו אל חדר מיון, ואף סרב לציין על פני טופס ההפניה למיון את הטיפול המדויק שנתן לו. בית המשפט קבע בהתייחס למושג "טיפול רפואי נאות", כי הרופא פעל בניגוד לעקרונות המנחים במקצוע הרפואה וכי מדובר בהתנהגות שאין לקבל אותה במסגרת יחסי רופא-חולה. כאמור לעיל, סעיף 5 לחוק, קובע את זכותו של מטופל לקבלת טיפול רפואי נאות, הן מבחינת איכותו ומקצועיותו של הטיפול הרפואי והן מבחינת יחסי האנוש לו הוא זוכה מן הצוות הרפואי המטפל.

במקרה אחר, מטופלת אשר עברה ניתוח להגדלת חזה, זכתה לפיצוי הולם מבית החולים לאחר שתבעה את הצוות המטפל על הפרת סודיות רפואית. במקום מגוריה של המטופלת, פשטה השמועה על שעברה את הניתוח והתברר כי עובדת במחלקה בה נותחה התובעת, לא השכילה לשמור על סודיות רפואית כמתחייב בסעיף 19 לחוק, הקובע כי: "מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם."

עוולה נוספת בנזיקין, היא "הפרת חובה חקוקה". הכוונה להפרה של הוראת חוק שנועדה לטובתו ולהגנתו של אדם (במקרה זה המטופל), וההפרה גרמה לו לנזק. כך למשל, במקרים בהם לא נתקבלה הסכמתו של המטופל לטיפול הרפואי או כאשר הרישום הרפואי שבוצע היה חסר ובכך מנע הצוות המטפל הענקת טיפול מתאים למטופל, אפשר לתבוע פיצויים בגין העוולה של הפרת חובה חקוקה.

במישור האתי:

הפרה של הוראות חוק זכויות החולה, עלולה להוות הפרה של כללי האתיקה הרפואית באופן המאפשר להעמיד רופאים ומטפלים אחרים לדין משמעתי בגין הפרות אלה. זאת לדוגמא, במקרים בהם הפלה רופא מטופל מטעמי גזע, מין, דת, נטייה מינית וכיוצא בזה; במקרים בהם ניהל רישום רפואי חסר או שגוי; במקרים בהם המטפל הפר את החובה לשמור על סודיות רפואית או במקרים בהם חרג רופא-מטפל מן החובה לתת טיפול רפואי נאות.

כך, במקרה שתואר מעלה, של מתן תרופה שלא בהתוויה לחולי לב, הוגשו כנגד הרופא קובלנות אשר ייחסו לו רשלנות חמורה במילוי תפקידו כרופא. אלה נדונו במסגרתה של וועדה שמונתה על-ידי שר הבריאות, אשר קבעה כי רשלנות הרופא הוכחה מעבר לכל ספק סביר. הוועדה המליצה על התליית רישיונו של הרופא למשך 5 שנים. הרופא ערער על החלטה זו לבית המשפט, שם אושרה החלטת הועדה ונקבע כי אכן מעשיו של הרופא היו חמורים ואינם תואמים את המצופה במסגרת יחסי רופא-חולה, כאמור בחוק זכויות החולה.