בשנת 1999, חל אירוע מכונן בארצות הברית בכל הנוגע לרשלנות רפואית. המכון הרפואי האמריקאי פרסם, כי בכל שנה מתים בין 44,000 ל-98,000 אמריקאים מטעויות רפואיות הנעשות בבתי חולים ולמעשה יותר מאשר בתאונות דרכים או מחלות כגון סרטן השד. נתון זה חולל רעש וזעזוע גדול. קברניטי הרפואה בארצות הברית החלו בביצוע בדק בית, במטרה להביא לשינוי יסודי של ההתנהלות הרפואית בכל הקשור לבטיחות החולה.
בישראל, העריך משרד הבריאות כי כ- 2,000 חולים מתים מידי שנה כתוצאה מטעויות רפואיות שניתנות היו למניעה.
עולה השאלה, האם כל טעות רפואית כרוכה ברשלנות רפואית?
על פניו, היינו מצפים לתשובה חיובית. ואולם, התשובה המשפטית לשאלה זו הינה שלילית.
מהי ההגדרה המשפטית המדוייקת לרשלנות ?
רשלנות הינה "עוולה" המוגדרת בחוק – ב"פקודת הנזיקין". הרשלנות מתרחשת במצבים בהם אדם מפר את חובת הזהירות שהוא חב בה כלפי אדם אחר, על ידי מעשה או מחדל הסוטים מסטנדרט התנהגות של "אדם סביר" וכאשר התנהגות רשלנית זו גרמה לו לנזק.
הקשר בין ההתנהגות הרשלנית לנזק נקרא – "קשר סיבתי". כלומר, אם אין קשר בין ההתנהגות הרשלנית לבין הנזק שנגרם בפועל – לא תהיה רשלנות. באותה מידה, אם ההתנהגות הרשלנית לא גרמה בסופו של דבר לנזק, גם אז לא תהיה רשלנות.
נבהיר, כי כל אחד ממרכיבים אלה של עילת הרשלנות: התנהגות לא זהירה, הפרת חובת הזהירות והנזק, אינם יוצרים כשלעצמם – בנפרד – עילת תביעה. רק מצב בו כל מרכיבים אלה מתקיימים יחדיו, תקום עילת תביעה בשל עוולת הרשלנות.
על רשלנות רפואית ועל רופא סביר ופרקטיקה רפואית מקובלת
הרשלנות הרפואית הינה ענף אשר צמח מעוולת הרשלנות. למשל, רופא המטפל בחולה, חב כלפיו בחובת זהירות הנובעת מן היחסים המורכבים ביניהם. מצופה מרופא מטפל כי ינהג, לכל הפחות, כרופא "סביר", תוך שמירה על סטנדרט התנהגות ומיומנות התואמים את הפרקטיקה הרפואית המקובלת בתחום הרפואי בו הוא עוסק.
במקרים בהם סוטה הרופא המטפל מן ההתנהגות המצופה ממנו על פי דין וכאשר חריגה זו גורמת לחולה לנזק, הרי שמדובר ברשלנות רפואית.
רשלנות רפואית הגדרה
המונח רשלנות רפואית, מתפרש על התנהגות של כל מי שקשור בטיפול רפואי בחולים. בראש ובראשונה, מדובר במדינת ישראל וברשויות הרפואה והחקיקה בתחום הבריאות: משרד הבריאות (שהוא אף הבעלים של חלק נכבד מבתי החולים בארץ); קופות החולים הכוללות את הצוות המנהלי המאשר או שולל ביצוע של בדיקות רפואיות למשל, והן את הצוות הטיפולי הכולל את הרופאים, האחיות, צוות המעבדות, מבצעי בדיקות ההדמיה וכדומה; מרפאות ובתי חולים שנעשים בהם "ניתוחים פרטיים"; חברות הציוד הרפואי והתרופות; רוקחים וכיוצא באלה.
בקיצור, לכל מי שמעורב במתן טיפול לחולה, קיים סטנדרט "מקצועי" בתחומו, שאם הוא סוטה ממנו וכתוצאה מכך נגרם נזק, תקום עילת תביעה ברשלנות.
רפואה נטו
חשוב להבין כי כל טיפול רפואי – בין אם מדובר בהליך של אבחון, טיפול ניתוחי, תרופתי או אחר – טומן בחובו תופעות לוואי, סיכונים וסיבוכים אפשריים שונים ורבים. העובדה כי לחולה נגרם נזק במהלך קבלת טיפול רפואי זה או אחר, אינה מעידה בהכרח על רשלנות רפואית ואינה מקימה לבדה עילת תביעה. לכן, השאלה האם הצוות הרפואי אשם בקרות הנזק והשאלה של "הקשר הסיבתי" – הקשר בין ההתנהגות הרשלנית הנטענת לבין הנזק שנגרם בכל מקרה – הינן שאלות מהותיות בתביעות בתחום הרשלנות הרפואית.
ככלל, השופטים "נותנים קרדיט" לרופאים, באופן שבתי המשפט נוטים שלא להתערב בקלות בשיקול הדעת הרפואי, בהחלטות או בטיפולים אותם קבעו הרופאים. זאת, על-אף שיהיו רופאים אחרים שיטפלו בנסיבות דומות בצורה שונה. מדובר ב"רפואה טהורה" או ב"רפואה נטו". כך למשל, בעניין אחד החליט הצוות הרפואי שלא לבצע הפלה באישה, אם לשני ילדים, שהגיעה לבית החולים בשבוע 25 עם ירידת מים. בחלוף יממה וחצי נולד העובר מת וכעבור מספר ימים נפטרה גם היולדת כתוצאה מזיהום בדם שמקורו בזיהום תוך רחמי. תביעת העיזבון טענה, כי היו חייבים בנסיבות העניין לבצע הפלה ולא לסכן אם האם בזיהום. בית המשפט קבע כי אין להתערב בשיקול הדעת הרפואי ואין להכריע באיזו אסכולה רפואית על הרופא המטפל היה לבחור, מאחר ושתיהן גם יחד מקובלות. בית המשפט בעניינים שב"רפואה נטו" לא יתערב בחילוקי הדעות המקצועיים בעולם הרפואה.
רפואה ברוטו
לעומת זאת, בתי המשפט יקבלו תביעה ויחייבו את הנתבעים במקרים של "רפואה ברוטו" – כאשר המקרה אומנם התרחש בין כותלי המוסד הרפואי והנפשות הפועלות היו צוות רפואי מטפל, אך המחלוקת אינה סביב בחירה בטיפול רפואי כזה או אחר, אלא סביב עניינים של נהלי עבודה תקינים והחשיבות שבקיומם. בית המשפט יאמר את דברו במקרים בהם הוא סבור כי לרופאים אין יתרון על-פני השופט בידע ובמומחיות, היות שלא מדובר בענייני "רפואה נטו". על הרופא המטפל לנהוג באופן סביר בכל הקשור להתנהלותו מול החולה, בכל הקשור לצעדים ולנהלים הנלווים לטיפול הרפואי (אשר אינם קשורים להחלטות הרפואיות עצמן). למשל: כיצד נערכו הרשומות הרפואיות; האם בטרם הטיפול נמסרו לחולה כלל הסיכונים והסיבוכים האפשריים; האם נתן החולה הסכמתו לטיפול; האם שיקולים כלכליים פסולים השפיעו על אופן הטיפול בחולה וכיוצא בזה.
כך, במקרה של היולדת שנפטרה מזיהום כאמור מעלה, קבע בית המשפט כי אומנם הצוות הרפואי המטפל רשאי היה לפעול על-פי כל אחת מן האסכולות הרפואיות המקובלות, אולם במקביל חייב היה להציג בפניי היולדת את שתי האפשרויות הטיפוליות, ולפרט את כל הסיכונים הכרוכים בהם.
לרופא המטפל, הפועל בהתאם הפרקטיקה הרפואית המקובלת, עומדת הגנה טובה וחזקה. אולם, יש לדעת כי הגנה זו אין פירושה "חסינות", שכן לעיתים (רחוקות מאוד אמנם, אך קיימות), בתי המשפט יתערבו גם ב"שיקול הדעת הרפואי". כך למשל, אם ניתן למנוע נזק חמור במיוחד על ידי בדיקות פשוטות ולא מזיקות, אף שלא נהוג לערוך אותן בפרקטיקה הרפואית. כמו שפסק בית המשפט, כאשר ילדה נפגעה פגיעה מוחית קשה בעקבות זריקת הרדמה שביצע רופא שיניים במזרק לא מתאים, במקום בו יכול היה להשתמש במזרק מסוג אחר, כזה המתאים יותר לאותה פעולה כשהבדל העלות בין המזרקים זניח.
SEO by start