המצב המשפטי בישראל

בתחום הרשלנות הרפואית יש השפעה רבה של כמות שעות השינה של רופאים בכלל ומתמחים ברפואה בפרט על בטיחות החולה. לצערנו, טעויות רבות בטיפול ובאבחון רפואי מתרחשות בבתי החולים במהלך תורנויות הלילה וסופי השבוע. בין אם מדובר ברשלנות בניתוח, רשלנות באבחון או רשלנות במתן תרופות למשל, ברור לנו השילוב בין עייפות ובין חוסר ניסיון עושה את שלו.

בפסק דין שמכה גלים בעולם הרפואה הישראלי, דנו בהיקף משמרות המתמחים ברפואה. מתמחה הוא מי שסיים את לימודי הרפואה ואת שנת הסטאז' והוא רופא ועתה הוא מבקש להתמחות בתחום מסוים, כמו אורטופדיה, רפואת משפחה וכיו"ב. במהלך ובתום תקופת ההתמחות שאורכה כמה שנים, עליו לעבור בחינות ואז יוכר כמומחה. בתקופת ההתמחות לומד המתמחה באופן צמוד את עבודת הרופא, כאשר הוא משמש שוליה של הרופאים המומחים והבכירים במחלקה בה מתמחה. ניתן לומר כי דווקא המתמחים מהווים את עמוד השדרה של עבודת בתי החולים, כיוון שפעמים רבות הם כוח העבודה במחלקות: הם נמצאים בקשר ישיר הרב ביותר עם החולים עצמם ונטל התורנויות בבתי החולים הציבוריים בישראל מוטל על המתמחים, ובמקומות רבים מי שנמצא בשעות הערב והלילה וכן בסופי השבוע ובחגים, הם המתמחים בלבד.

כאשר המתמחה מבצע משמרת לילה הוא נמצא בבית החולים לפחות 24 שעות, אולם בדרך כלל המתמחה יעבוד כמה שעות נוספות, כיוון שעליו "להעביר מחלקה", כלומר לדווח לרופאים המגיעים בבוקר לאחר משמרת הלילה של המתמחה, מה קרה במחלקה במשך הלילה. כך שבפועל משמרת הלילה היא לרוב בת 25 או 26 שעות עבודה רצופות. צורה זו של עבודת המתמחים במשמרות מעוגנת בהסכמי העבודה של הרופאים מזה שנים רבות, ועד לפני זמן לא רב היה נהוג כי המתמחים עבדו 32 שעות רצופות (משמרת בוקר, משמרת לילה ושוב משמרת בוקר).

בתביעה שנדונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, של כמה מתמחים כנגד מדינת ישראל (כמשרד הבריאות וכבעלת בתי חולים), שרותי בריאות כללית (כבעלת בתי חולים רבים) וכנגד ההסתדרות הרפואית, הדגיש בית המשפט בפסק הדין כי ברור לכל הקושי הרב לדרוש מעובד לעבוד 26 שעות רצופות ללא שינה, קל וחומר מרופא, שמוטלת עליו אחריות כבדה ומורכבת לשמור על חייהם ושלמות גופם של מטופליו ולהעניק להם טיפול מיטבי. "עם זאת," קבע השופט, "חרף הפגיעה המוכחת בתפקודים הקוגניטיביים של כל אדם כתוצאה מחסך שינה, וחרף העובדה שאין מחלוקת על כך שפגיעה זו מתעצמת ככל ששעות העירות העודפת הולכות ומתארכות, קיימות שורה ארוכה של הצדקות" לקיום ההסדר הקיים.  

ההצדקות לקיום ההסדר נובעות על פי פסק הדין ממהות ההתמחות –  המתמחה צריך ללמוד את כל ההיבטים של עבודת הרופא במסגרת המחלקה בה הוא מתמחה, ועל כן הוא צריך להיחשף לכל סוגי העשייה המקצועית: קבלת חולים חדשים, עריכת בדיקות, ביצוע אבחנות, קביעת מהלך הטיפול ומעקב אחר התקדמותו והתאמתו לשינויים במצבו של המטופל, עריכת ניתוחים ופרוצדורות ועוד. המתמחה מוצמד לרופאים המומחים במחלקה ולומד מהם את המיומנויות הדרושות לעבודה עצמאית כרופא. על כן חשוב כי המתמחה ישהה במשמרות הבוקר בהן המומחים מצויים במחלקה והמתמחה שותף בפעילותם, בישיבות הצוות וההתייעצויות; אך חשוב ביותר כי המתמחה יעבוד בתורנות, שאז הוא נחשף לפעילות מסוג שונה הכוללת גם מקרי חירום המתעוררים אצל חולים שמאושפזים במחלקה ושל חולים המגיעים ממיון. כיוון שלרוב הוא פועל בתורנות בליווי כונן בלבד, שאינו נמצא בבית החולים אלא בביתו ושתפקידו להיות זמין להתייעצות טלפונית ולהגעה במקרים דחופים בלבד, הרי שעבודה בתורנות מאפשרת למתמחה התנסות אישית ועבודה עצמאית.

במהלך הדיונים בתביעה, חתם שר התמ"ת על היתר העסקה של המתמחים במשמרות של 24-26 שעות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, ובין היתר גם נקבע שם כי כדי לקיים משמרות כאלה המעביד צריך "להעמיד לטובת הרופאים חדר נפרד עם מיטות למנוחה."

מנגד, תקפו המתמחים את חוקיות ההיתר הנ"ל וטענו כי יש לקצר את משמרת הלילה ל- 11 שעות או לכל היותר 16 שעות רצופות. בית הדין דחה את תביעתם בנושא זה באופן נחרץ, מתוך נקודת המוצא שהמצב הקיים הוא הטוב ביותר מבחינת הכשרת המתמחים כרופאים. בית הדין לא קיבל את עמדת המדינה כי ההיתר יחייב שהמתמחים ישנו מספר שעות במהלך התורנות, דבר שיצריך הערכות עצומה מבתי החולים ולמעשה להכפיל את מספר המתמחים, ולחילופין שהנושא לא יוסדר כלל. בית הדין קבע כי ניתן לקבוע דרך ביניים והמליץ "לשר לשקול לקבוע מינימום, לפיו כל רופא בתורנות יהיה זכאי לישון בין שעתיים לארבע שעות בכל תורנות (כפי שכבר היום מתאפשר לרוב רובם של הרופאים המבצעים תורנויות). זאת בכפוף למקרים חריגים שבהם לא יתאפשר הדבר." כך נקבע כי אי ההתייחסות כלל לשעות שינה מבטלת את ההיתר, אלא שביטול ההיתר מושהה לחצי שנה, כדי שההיתר יתוקן לפי האמור לעיל.

התייחסות לפסק הדין

לטעמנו, יש חסר גדול בפסק הדין, של עמדת החולה, שנשמעה בקול חלוש וחבוי – מי החולה שרוצה להיות מטופל על ידי אדם שכבר עובד 20 שעות ברצף? נכון שהרופאים הם משכמם ומעלה, בעלי פסיכומטרי 700 ויותר, חדורי ערכים נעלים וכיו"ב. אך מניסיוננו בתחום הרשלנות הרפואית, הרבה רשלנויות מתרחשות במהלך תורנות והשילוב של עייפות עם חוסר נסיון נראה כמתכון לטעויות ושגיאות לעתים עם השלכה קשה ביותר עד כדי גרימת מות או נכות.

אמנם פסק הדין כולל בתחילתו כפתיח חגיגי, ציטוט של אחת התובעות, שכמתמחה מעידה: "… אני מרגישה שאני נותנת טיפול רפואי לא מספיק טוב שאף אחד מהאנשים היושבים פה לא היה רוצה שמישהו מבני משפחתו יעבור…" ; ובסוף דבר של פסק הדין ציטוט מדבריו של מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' ארנון אפק, שהשיב בכנות, כשנשאל האם עייפות של רופאים תורנים עלולה לסכן חיים: "עדיף רופא רענן שלא עייף מאשר רופא עייף, ובהחלט שאתה עייף ונמצא בסוף התורנות שלך , מצבך הרבה יותר קשה מההתחלה, ואתה צריך להיות הרבה יותר זהיר, כן, זה יכול להיות מסוכן."

ואולם לנו נראה כי מדובר במס שפתיים, ולמעשה פסק הדין בא להנציח מצב קיים שכאמור הוא מסכן חיים. וכל זאת משום שקולם של החולים כאמור, לא נשמע כלל. אז כמו שלא נרצה מכונית שהבלמים שלה "עלולים להיות מסוכנים" מדוע נקבל שיטה שמנציחה רופאים שעלולים לא לתפקד במשך לא מעט שעות בבתי החולים?

על כן נראה לנו שהמילה האחרונה ביחס לשעות השינה של מתמחים צריכה עוד להיאמר.

מאמרים קשורים