מוות של צעיר בניתוח דלקת תוספתן (אפנדיציטיס) בשיטה לפרוסקופית LAPAROSCOPY

ניתוחי בטן בשיטה לפרוסקופית

בעשרות השנים האחרונות הכירורגים, מנתחי הבטן, עברו משיטת ניתוח פתוחה לניתוח המכונה ניתוח "סגור" – לפרוסקופי (להלן: "לאפ.").

כך מבוצעים רוב הניתוחים בכירורגיה כללית כמו למשל: כריתת כיס מרה, כריתת גידול מהמעי , וגם כריתת התוספתן המודלק.

ביצוע הניתוח בלאפ. מאפשר החלמה מהירה משמעותית היות וישנה פגיעה פחותה באברי הגוף כגון חתך קטן מאד בעור הבטן וללא חיתוך ו"משיכה" (רטרקציה) של השרירים ודופן הבטן.

הצוות הרפואי מחדיר צינורית לתוך חלל הבטן ודרכה מזליף אויר,  CO2 (דו תחמוצת הפחמן), בדר"כ כ- 3-4 ליטר. לאחר מכן מוחדר מכשיר בקוטר 10 מ"מ המתחבר למצלמה עם מקור אור המאפשר לכירורג לעבוד ברזולוציה גבוהה בראיה תלת מימד.

ניפוח הבטן נעשה בלחץ חיובי  שנשמר על 12-15 מ"מ כספית המאפשר עבודה. הלחץ התוך בטני  בפיזיולוגי הוא אפס ולכן עליה בלחץ מעבר ל15 ממ כספית ישפיע על הפיזיולוגיה כמו למשל על ההחזר הורידי ללב. ניפוח מהיר של הבטן עלול להביא לירידת לחץ דם.

קיימות מספר טכניקות כיצד להחדיר את המחט דרכה יוזלף האויר המנפח את חלל הבטן כשהמטרה שקצה המחט יהיה חופשי בחלל ולא תקוע באחד מאיברי הבטן כגון במעי, בכבד או בכלי דם בבטן.

מקרה של רשלנות רפואית שטופל על ידי משרדנו שהסתיים בפשרה של כשני מליון ש"ח מעבר לתגמולי המל"ל

במקרה זה התייחס מומחה לכירורגיה ולכירורגיית כלי דם לכשלים שהתרחשו בעת טיפול בגבר בן 30 נשוי ואב לילד שהוכנס לניתוח לאפ. לכריתת תוספתן. מיד כשהורדם לאחר ניפוח הבטן בכ-30CC אוויר הופיעו לפתע הפרעות קצב קשות ופרפור חדרים שהסתיימו בהחייאה ובמות המטופל.

המומחה לכירורגיה פרופ' משה שיין ( כירורג בארה"ב), מטעם התביעה, קבע כי ההסתברות שחולה בריא וצעיר כמו המטופל במקרה הנדון ימות בעת או לאחר ניתוח תוספתן, הינה מזערית ונדירה ביותר. על פי המומחה מחט ה"ווראז" עימה מנפחים את הבטן הוחדרה כפי הנראה ישירות לכלי דם ולא לחלל הבטן וכתוצאה מפעולה רשלנית זו נגרם תסחיף אוויר שהוביל להפרעות קצב ולמוות.

פעולות שעל הכירורג לבצע שלא ננקטו

המומחה לכירורגיה מסביר כי על מנת להמנע ולמנוע קטסטרופה, כפי שקרתה כאן, על המנתח להקפיד שקצה המחט יהיה חופשי בתוך חלל הבטן, ולשם כך ישנן מספר פעולות שעליו לבצע בטרם יתחיל בהזרמת האוויר לניפוח הבטן:

1. על פי הספרות הרפואית חובה על המנתח למדוד את הלחץ התוך בטני לאחר חיבור המחט למכונת הגז – ובטרם הוא מזליף אוויר לבטן. לחץ גבוה מ-15מ"מ כספית מחשיד שהמחט אינה חופשית בחלל הבטן אלא נעוצה ברקמה או איבר. במקרה זה לא היתה עדות בגליון הרפואי שהמנתחים מדדו "לחץ כניסה".
2. לפי הספרות הרפואית המנתח צריך לנקוט במספר טכניקות שיהפכו את החדרת המחט לפחות "עיוורת" – כגון מבחן הזרקת סליין, מבחן שאיבה או "מבחן הטיפה" – המטרה היא לוודא שהמחט חופשית בחלל הצפק ולא נעוצה באיבר רקמה או כלי דם – מקרים בהם אסור להזרים את הגז. גם בענין זה קבע המומחה כי לא ננקטה שום שיטה, מהמתוארות בספרות הרפואית, לווידוא מיקום המחט בטרם הזרמת הגז.

כתוצאה מכך קבע המומחה כי המחט שהוחדרה באופן "עיוור" גרמה להזרקת אוויר מסיבית לתוך כלי דם שגרם לתסחיף ולבועת אוויר גדולה בלב הימני מה שהוביל לפרפור החדרים  ולמוות.

פעולות שיש לנקוט מידית בנסיבות שקרו – ולא נעשו

המומחה מדגיש כי בנסיבות המקרה היה על הצוות הרפואי לחשוד כי מדובר בתסחיף אוויר מאסיבי ולבצע מיד מספר פעולות: 1. הפסקה וריקון הגז מחלל הבטן באופן מיידי. 2. הנשמת 100% חמצן. 3. שינוי פוזיציית החולה כך שהחולה יהיה על צידו השמאלי ב"מנח על שם דורנט" בכדי להסיט את בועת הגז שחוסמת את היציאה מהחדר הימני של הלב, ובכך לאפשר זרימת הדם מהחדר לעורקי הריאות. 4. במקביל מוכנס צנטר דרך וריד מרכזי בצוואר לתוך הלב הימני ומנסים לשאוב את הגז עם מזרק.

למרבה הצער, במקרה זה איש מצוות חדר הניתוח או ההרדמה וההחייאה לא העלה את האפשרות לתסחיף אוויר ולא פעלו כנדרש וכמתחייב – ועל כן קבע המומחה כי המטופל נפטר מכיוון שהמנתחים לא היו זהירים דיים בניפוח הבטן, ומשאירע הסיבוך – לא טיפול בו כיאות.

גיליון ההרדמה  היה לא אמין

מומחה להרדמה ולטיפול נמרץ פרופ' בני דרנגר שגם חוות דעתו צורפה לתביעה, קבע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי כל מי שהתנסה בהחייאה יודע שהמדדים כפי שנרשמו בגליון ההרדמה -שלא היה אלקטרוני אלא ידני – היו בלתי אפשריים, ולכן גליון ההרדמה איבד מאמינותו ולא ניתן להסיק ממנו מסקנות.

המומחה להרדמה הדגיש כי הגליון הרפואי הכיל מספרים באופן רנדומלי, ללא קשר למציאות וכי כל דף ההרדמה היה לא אמין והנתונים ההמודינמיים המספריים היו לא אמינים, עד כדי שמי שכתב חוות דעת נגדיות על מנת להגן על הרופאים בנה תאוריות למקור הפרעת הקצב שלא מתסחיף אוויר לכאורה – מבלי שהיה לו למעשה על מה להתבסס.

המומחה קבע כי האפשרות של תסחיף גז כלל לא נשקלה ולא בוצעה כל פעולה טיפולית ביחס אליה, ההחייאה בוצע שלא עפ"י הכללים וכי תגובה מיידית ונכונה כפי שהיתה צריכה להיות, היתה מצילה את חיי המנוח כיוון שהפרעת הקצב במקרה זה היתה מהסוג שאם "נתפס על חם" – היתה ניתנת לטיפול. וכך שורה של טעויות שלא היו צריכות לקרות הביאו לפטירת המנוח.