כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים לעזבון

בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, פסק כבוד השופט משה דרורי סכום פיצוי חסר תקדים בגובהו, לעזבונו של אדם שנפטר לאחר ניתוח, בהיותו בן 76.  משרדנו ייצג את העזבון שתבע פיצוי בגין מותו של המנוח ברשלנות.

בנוסף לסכום הגבוה, חידש פסק הדין חידוש גדול בכך שניסה לקבוע קנה מידה מינימלי ו"אנושי" יותר להערכת הפיצוי המגיע במקרה של פטירה וקיצור תוחלת חיים.

 

פסק הדין עסק במקרהו של גבר בן 76, שעבר ניתוח אלקטיבי (יזום) לכריתת בלוטת הערמונית (פרוסטטה). שעות ספורות לאחר הניתוח נעשה מצבו אנוש והוא נותח באופן דחוף. בחלוף תשעה ימים מהגיעו לאשפוז, נפטר המנוח. הצדדים נחלקו בשאלה מה היתה הסיבה להתדרדרות : דימום (כגרסת מומחי התובעים) או זיהום (כדעתם של המומחים מטעם הנתבעים).

 

לאחר שנשמעו חלק גדול מהעדים, המליץ השופט לביה"ח להכיר באחריותו למות המנוח, והדיון נמשך רק ביחס לשאלת גובה הפיצוי המגיע לעזבונו של המנוח.

 

במקרים בהם נפטר אדם כתוצאה מרשלנות רפואית, והנפטר היה בגיל פנסיה ולא עבד או תמך באנשים אחרים מגיע פיצוי בגין "כאב וסבל", לרבות פיצוי בגין "אובדן תוחלת חיים", וכן הוצאות קבורה ומצבה.  נדגיש כי הפיצוי הוא על כאבו וסבלו של הנפטר, ולא על סבלם של בני המשפחה (או, כפי שיכונו בלשון המשפטית – עזבון).

 

"כאב וסבל"

אנו טענו כי נוכח פסיקת בית המשפט העליון מהשנים האחרונות (בה החל כבוד השופט תאודור אור), המגמה הינה חד משמעית – כי יש להגדיל את הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, ולהעמידם על סכומים משמעותיים, שיתנו ביטוי לערכים של קדושת החיים ושל החיים כערך העומד בפני עצמו.

 

כבוד השופט דרורי קבע כי תפקידו של השופט הוא לפסוק פיצוי בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי; וכן ציין בהסכמה כי "בפסיקה החדשה נאמר לא אחת, כי הגיעה העת להעלות את רף הפיצוי בגין כאב וסבל, באותם המקרים והנסיבות בהן נגרם כאב וסבל של ממש, באופן שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה."

 

השופט הוסיף כי במקרה זה  מושפע שיעור הפיצוי הראוי מגבהות הלב בה נהג ביה"ח  במנוח ובבניו:

 

"המנוח שכב  – לאחר הניתוח הראשון – בחדר ההתאוששות, כאשר מצבו מתדרדר מרגע לרגע והוא זועק מכאבים. בנו, אשר שמע את זעקותיו של אביו במסדרון, ניסה להיכנס לחדר ההתאוששות ולסייע לו, אך אחות חדר ההתאוששות סירבה לאפשר לו להיכנס, וכאשר ניסה  לעשות כן, היא איימה עליו, כי באם לא יצא מחדר ההתאוששות, כי אז תימנע היא מלטפל באביו.

 

"עצם הסיטואציה בה שוכב אדם חסר ישע ומתפתל מכאבים, ברשותם ובאחריותם של הנתבעת 1 (שהיא בית חולים) ללא מענה, בעוד קרוביו מחזרים על הפתח ללא כל יכולת להושיעו, פסולה היא וראויה לפיצוי.

…

"לאחר ששקלתי את התנהגותם של הנתבעים ואת סבלו הרב של המנוח בימים הסמוכים למותו מחד גיסא, ואת העובדה כי מדובר, ככלות הכול, בימים ספורים, בהם ככל הנראה לא היה המנוח מודע כל הזמן לכל המתרחש, מאידך גיסא, ובהתחשב במגמת הפסיקה להגדיל את הפיצויים בראש הנזק הלא ממוני, ראיתי לנכון לפסוק עבור כאב וסבל סך של  200,000 ₪ ."

 

נציין כי סכום זה כשלעצמו הינו סכום גבוה ביותר ביחס לפסיקה משנים קודמות.

"קיצור תוחלת חיים"

 

הצדדים נחלקו ביחס לחשיבות אותה יש לייחס לגילו של המנוח. בעוד הנתבעים טענו כי יש לייחס לגילו של המנוח משמעות מכרעת, עד כדי איון (ביטול) הפיצוי בראש נזק זה, טענו אנו (התובעים), כי אין לייחס כל חשיבות לגילו של המנוח וכי שילובו של גיל המנוח במסגרת השיקולים הרלוונטיים לראש נזק זה, הינם בגדר אפליה פסולה מחמת גיל.

כבוד השופט דרורי הסכים למעשה עם הטיעון שלנו כי על בסיס ורקע המשפט העברי יש לתת ערך מיוחד לחיים עצמם ואף צטט מפסק דין של כבוד השופט מנחם אלון, שכתב על  "ערך העל של חיי אדם":

 

            ” כלל גדול ויסוד מוסד בעולמה של הלכה כי חיי אדם המה מן הדברים שאין להם שעור, הן מבחינת ערכם, והן מבחינת אורכם. חיי אדם אינם ניתנים למידה ולמשקל, וכל שנייה של חיי אנוש ערכה הסגולי כחיים של שנים רבות וארוכות…"

 

על בסיס הנ"ל קבע כבוד השופט דרורי כי:

"נראה לי, כי יש מקום, בהתבסס על עקרונות אלה של המשפט העברי – שאותם יש ליישם במדינת ישראל כמדינה יהודית – לקבוע סכום מינימלי, קבוע ובלתי משתנה, בגין אובדן חיים או קיצור שנות חיים. סכום בסיסי זה יחול בכל מקרה של מות אדם, עולל כמבוגר ויונק כזקן… "לאחר שיקול דעת, נראה לי כי הסכום הבסיסי המתאים בגין קיצור תוחלת חיים הוא 180,000 ₪ (מאה ושמונים אלף שקלים חדשים). על דרך הדרש ניתן לומר כי סכום זה הוא ח"י ריבוא שקלים…  מעל אותו סכום בסיסי, יקבע בית המשפט בכל מקרה ומקרה, על פי נסיבותיו, את סכום הפיצוי הספציפי, המשקף את המקרה האינדיבידואלי, ככל שהדבר נוגע לאובדן שנות חיים. כך, יהיה הבדל, בקביעת פיצוי נוסף זה, בין צעיר לזקן, בין מי שהספיק בעולמו ללדת ילדים, ליצור ולהטביע חותמו, לבין מי שגדיעת חייו מנעה ממנו מלהספיק לבצע דברים אלה. בתי המשפט, מתיק לתיק וממקרה  למקרה, יגבשו כללי משנה לעניין זה, תוך מתן חופש פעולה ושיקול דעת רחב לכל שופט, כדי  שניתן יהיה לתת ביטוי בכל תיק ותיק לנסיבות הספציפיות של המקרה.   "

 

ובנסיבות שלנו פסק כבוד השופט דרורי כי בגין 10 שנות חיים נוספות, שלפי טבלאות תוחלת חיים היה אמור המנוח לחיות לולא הרשלנות, הרי סך הפיצוי המגיע בגין קיצור תוחלת החיים הוא 250,000 ש"ח.

 

סה"כ הפיצוי שנפסק לעזבון המנוח בגין מותו ברשלנות הגיע ל- 450,000 ש"ח. על הפיצויים הוספו שכר טרחת עורך דין, מע"מ והוצאות המשפט.  על כך אמר כבוד השופט דרורי:

"ער אני לכך כי  במונחים דולריים סכום זה נמוך יחסית (כ- 100,000  $), ויתכן כי בארה"ב היו פוסקים סכומים גבוהים יותר, אך  בהתחשב בפסיקה עד היום ובמגמת העלייה של הפיצוי, סכום זה נראה לי סביר, הוגן וצודק."

 

ולנו אין אלא להצטרף לדעת גדולים, ולהחרות להחזיק אחריו.

 

שתי הערות לסיום:

 

1. חברת הביטוח, המייצגת את בית החולים, מיהרה להגיש ערעור על פסק הדין, כיון שהסכומים שנפסקו חורגים ממה שנפסק עד היום במקרים כאלה. הושגה פשרה, לפיה בוטל פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, והערעור בבית המשפט העליון נמחק. לפיכך, הנושא לא זכה לדיון עניני בבית המשפט העליון, אולם לנו אין ספק כי הדברים הנכוחים שהובעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי עומדים בפני עצמם, והגיונם ישמש בסיס לפסיקות נוספות במקרים דומים.

 

2. כל האמור לעיל אינו חל על נפגעי תאונות דרכים. במקרה של תאונת דרכים חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אשר קובע לענין ראש הנזק של נזק שאיננו נזק ממון (כאב וסבל) פיצוי קבוע לפי נוסחה, המתחשבת באחוזי הנכות וימי האישפוז של הנפגע, כאשר הסכום המקסימלי היכול להפסק לנפגע הינו כ- 144,000 ש"ח נכון להיום. (בנוסף זכאי נפגע, במקרים המתאימים, לקבל פיצוי על פגיעה בכושר ההשתכרות, הוצאות עזרה וסיעוד ועוד).

במקרה של מי שנהרג בתאונת דרכים, והיה בגיל פנסיה ולא תמך באף אחד – או גם במקרה של קטין שנהרג, סכום הפיצוי לעזבון הוא אחיד כיום ועומד על סכום מגוחך של כ- 36,000 ש"ח!

ישנה הצעת חוק להעלות את הסכום הקבוע בחוק לסכום מקסימלי של 400,000 ש"ח לנפגע, דבר שיביא את הפיצוי לעזבון במקרה של מות ילד או אדם מבוגר לכדי 100,000 ש"ח.

סכום הפיצוי הזה עדיין אינו "ריאלי" לדעתנו. ההסבר לפסיקת סכום נמוך יותר מאשר במקרים של רשלנות רפואית למשל, הוא בכך שעל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא דנים בשאלה מי אשם בתאונה, ואין צורך להוכיח את חבות חברת הביטוח, אלא, כל מי שנפגע זכאי לפיצוי.