התיישנות כמונח משפטי מתארת מצב בו החוק (חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958) מונע את בירור העניין בבית המשפט, מכיוון שחלף פרק הזמן שקבוע בחוק מיום היווצרות העילה. ככלל, בתחום נזקי הגוף, כגון רשלנות רפואית, עילת התביעה תתיישן לאחר 7 שנים מהיום בו התגלה הנזק או 10 שנים מהיום בו נגרם הנזק, לפי המוקדם מביניהם (סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין). במקרה שהתובע הוא קטין, הרי תקופת ההתיישנות תיספר מהיום שיגיע לגיל 18, כלומר, ברגיל, במקרה של תקופת התיישנות של 7 שנים, קטין יכול להגיש תביעתו עד גיל 25.

נדגיש כי המשפט מכיר בתקופות התיישנות שונות, ארוכות יותר או קצרות יותר, ויש לבדוק לגבי כל ענין מהי תקופת ההתיישנות הרלבנטית.

 אולם יש חריגים לא מעטים לכלל שלמעלה, כגון:

  • "התיישנות שלא מדעת" – מקרה בו נעלמו מן התובע עובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בתובע ושלא היה יכול למנוע אותן אם היה נוקט בזהירות סבירה (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). במקרים כאלה תקופת ההתיישנות תחל ביום בו נודעו לתובע אותן עובדות. דבר שכמובן פותח פתח להתדיינויות ומחלוקות בנוגע לשאלה מתי בדיוק התובע לא יכול היה לדעת את אותן הנסיבות. סוגיה זו עלתה גם באחד מהתיקים המטופלים על ידי משרדנו העוסק באדם אשר נפגע מאיחור באבחון של סוג הגידול סרטן שהיה במוחו- הגידול התגלה כשהיה בן 18 והתביעה הוגשה כשהיה כבר בן 48. הגידול אובחן כגידול מסוג מסוים, שלא מצריך טיפול; ואילו הטענה היא כי למעשה היה לו גידול מסוג אחר, שמצריך מעקב צמוד וניתוח מיד כשחלה החמרה בסימפטומים, דבר שלא נעשה, כך שהסימפטומים, שהתקדמו עם השנים לא גרמו להצעת טיפול והתובע כיום עם נכויות קשות ביותר. כאמור, בעת הגשת התביעה חלפו הרבה למעלה מ-7 שנים ממועד האבחון הראשוני ולכן ניסו הנתבעים לטעון להתיישנות ולמחיקה על הסף של התביעה. משרדנו הצליח לשכנע את בית המשפט לדחות טענה זו, באמצעות שימוש בדוקטרינת "התיישנות שלא מדעת", שכן במשך כל השנים הניזוק לא ידע שהוא סובל מסוג מסוים של גידול, וברור שאין זה "מתפקידו" לערער על רופאיו, שקבעו לו אבחנה מסוג מסוים.
  • הולדה בעוולה – לידתו של יילוד בעל מום מולד או תסמונת אותם ניתן לאבחן מבעוד מועד במהלך ההיריון עצמו, אך לא אובחנו בפועל. הלכת "המר" (ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופסור עמי עמית). קובעת כי במקרים כאלה זכות התביעה היא של הורי היילוד, ולא שלו עצמו, ולכן ההתיישנות היא 7 שנים בלבד. יש להדגיש כי מקרה זה הוא ייחודי במינו, כיון שבמקרה זה הפסיקה קבעה כי הכספים המתקבלים על ידי ההורים ברובם חייבים להיות מופנים לטיפול בילד הפגוע, והם אינם נמצאים בכלל נכסיהם ויש לייחדם עבור הקטין = היילוד הפגוע. למרות זאת ההתיישנות נקבעת כעילת התביעה של ההורים. מצב זה יצר קושי עצום כיון שהורים לא מיהרו לתבוע לפני הלכת "המר", שניתנה במאי 2012, ולכן בית המשפט העליון "האריך" את תקופת ההתיישנות בחלק מהמקרים עד 2017, למרות שתביעת ההורים התיישנה למעשה שנים קודם לכן.
  • נזק לקטין – במקרים בהם נגרם נזק לקטין, כאמור, "מרוץ" ההתיישנות יחל רק כאשר יגיע הניזוק לגיל 18 (ס' 10 לחוק ההתיישנות). הרציונל שעומד מאחורי הסעיף הוא לאפשר לניזוק לקבל פיצוי מתאים, במקרה שהוריו (או האפוטרופוסים) לא הגישו את התביעה בהיותו קטין. נציין שזכות זו פורשה בפסיקה כעומדת לקטין בלבד ולא ליורשיו או לעיזבונו של הקטין.
  • תביעות נגד חברות ביטוח –סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א – 1981 קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעות לתגמולי ביטוח היא קצרה יותר ואורכה 3 שנים בלבד. חשוב לציין כי הגשת טפסי התביעה לחברת הביטוח עצמה אינה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, אלא רק הגשת התביעה לבית המשפט. חשוב הדבר למשל, בביטוח תאונות אישיות לתלמידים, שאז תקופת ההתיישנות היא עד גיל 21 של הקטין, ולא 25.

 

נדגיש כי סוגיית ההתיישנות הינה סוגיה משפטית לא פשוטה, הדורשת ידע משפטי רב באשר לשאלות שהיא עשויה להעלות. לכן, חשוב מאוד להתייעץ עם עורך דין בנוגע לשאלת ההתיישנות בכל מקרה.

חשוב לזכור! הכנת כתב תביעה ראוי דורשת לרוב זמן רב ולכן אין להמתין עם הפנייה לעורך הדין המייצג עד לסמוך לגמר תקופת ההתיישנות. פנייה לעורך דין בסמוך לגמר תקופת ההתיישנות עלולה להוליד כתב תביעה שאינו ממצה או חמור מכך – לגרום לאי-הגשת התביעה.