הסכמה מדעת בניתוחים פלסטיים

אחד ממאפייניה של החברה המודרנית שהשינויים החלים בה כוללים מעבר מסדרה של חוקים הבאים להגן על הציבור בכללותו אל זכויותיו של היחיד ובהן זכויותיו של החולה.

התמורות שחלו ברווחה של התושבים בישראל כמו בהסדרי הביטוח הנהוגים בה וכן החשיפה בתקשורת הינם צדדים אחרים המצטרפים ומשלימים מגמה זו.

חוק זכויות החולה (התשנ"ו 1996) – אשר מיסד בחקיקה חלק ניכר מפסיקת בתי המשפט לאורך השנים – קובע בסעיף ההגדרות מיהו החולה או בלשון החוק "מטופל"; קרי – "החולה וכל המבקש או המקבל טיפול רפואי".

קיים קושי מסוים לכנות את הפונה לייעוץ ולטיפול אצל מומחה לכירורגיה פלסטית כחולה  במובן המקובל של המילה ככל שהעניין נוגע לניתוח קוסמטי. לעומת זאת אדם הנגוע בגידול שפיר או סרטני יכול שיכנס להגדרה של חולה. אם כי השמנת יתר למשל מהווה תחלואה לכל דבר ועניין הגם שחלק לא מבוטל מהפונים יבואו מתוך "בריאות שלמה". גבר או אישה החפצים לתקן, לשפץ, ליפות ולהאדיר את גופם אינם נכנסים לכאורה לקטגוריה של "חולים". לפיכך ההתייחסות להלן תהיה ל"מטופל הפלסטי".

המאפיין את המטופל הפלסטי הפונה לטיפול קוסמטי או לניתוח הנו חוסר שביעות רצון מהמראה הקיים של איבר או איברים בגופו ומטבע הדברים נתייחס להלן לציפיותיו "האסתטיים" של המטופל כמו לדימוי הגוף הקיים אצלו (ולעיתים כגודל הציפייה כן גודלה של האכזבה מהתוצאה הסופית).

 

מורה נבוכים לפונה לניתוח פלסטי

קבלת ההחלטה לעבור טיפול

על האדם הפונה לכירורג הפלסטי לדעת כי העקרונות המשפטיים האופייניים לנושא, מונחים בראשונה על ידי היסוד החוזי של יחסי רופא- חולה.

בבסיס יחסים אלו עומדת ההנחה שבין המטופל לאיש המקצוע (הרופא) קיים חוזה אשר מתפקידו להגן על המטופל בשלבים של ההחלטה על הטיפול, על מהות הטיפול ואפשרויות הביצוע הקיימות. מטרת חוזה ההתקשרות הנה גם להגן על המטופל מאפשרות של מרמה או הטעיה (ככל שהדברים ישמעו קשים). מכאן, שלרופא אסור להטעות את החולה או על ידי כך שיאמר לו דברים לא נכונים, או בכך שימנע ממנו מידע או לא יעביר לו את המידע הדרוש לו לצורך קבלת ההחלטה האם לנתח ואם כן באיזה סוג מסוים של התערבות הדבר יעשה.

לכן, על מנת שהמטופל יוכל להחליט דרושים לו כלים בצורת מידע. מכאן גם שהרופא אינו יכול לטפל באדם ללא קבלת הסכמתו המלאה ושיתוף הפעולה שלו.

הניתוחים הקוסמטיים האסתטיים אינם נעשים מסיבות בריאות גרידא, ומטרתם היא לתקן עיוות כזה או אחר במראה החיצוני של איברי הגוף השונים. עובדה זו מצריכה ומחייבת ביתר תוקף מתן הסברים ברורים למטופלים.

 

הסכמה מדעת לטיפול רפואי

חוק זכויות החולה עיגן בצורה מפורשת (בפרק הרביעי שלו) את הדרישה לקבלת הסכמה מדעת, ובסעיף 13 (א) לחוק נאמר מפורשות בזו הלשון:

" לא ינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה".

בסעיף 13 (ב) לחוק נמצא פירוט רחב של המידע שיש לספק לחולה טרם הטיפול. מידע כגון: האבחנה (הדיאגנוזה), התוצאה הצפויה (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; תיאור המהות, עצם ההליך הטיפול, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע; הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעת הלוואי, כאב, אי נוחות; סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי; עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

בשל טיבם המיוחד של הניתוחים האסתטיים ואפשרויות הבחירה שבין הטיפולים על הרופא לתת הסברים מהותיים ומפורטים על ההוריה (אינדיקציה) לניתוח, האלטרנטיבות הטיפוליות והכירורגיות ואת פירוט הסיבוכים.

עיגון ההסכמה מדעת בחוק חרות משמעותו הקפדה יתרה על קיום חובה זו מצד המטפלים, תוך התחשבות בראש ובראשונה בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה. לפיכך בשלב הראשון ישנה חובה על הרופא למסור מידע רפואי לצורך קבלת ההסכמה לטיפול, לאמור, גם ללא פניה או בקשה שכזו מצד החולה. על מנת לקבל הסכמה מדעת חייב הרופא למסור למטופל את כל המידע המפורט.

כאמור החוק אינו מתייחס לאפשרות שהמטופל יוותר על זכויותיו ויעדיף "שלא לדעת".

היות ובית המשפט לא הגיע עדיין לכלל פרשנות של החוק ראוי לציין כי ישנם משפטנים הסוברים כי "שתיקתו" של המחוקק בדבר זכותו של המטופל שלא לדעת או בדבר זכותו של המטופל לוותר על קבלת המידע – מותירה למטופל את הזכות שלא לקבל מידע ולהשאיר את ההחלטה בידי הרופא, כפי שאכן ישנם מטופלים הגורסים בנסיבות אלו כביכול "אתה הרופא – אתה יודע – אתה תחליט".

במונח "הסכמה מדעת" נכללות שתי מילים:

1. הסכמה. 2.         מדעת.

כלומר, הדגש הוא על צירופן של שתי המילים גם יחד. לא די בכך שהמטופל מסכים לטיפול, היינו, אינו מופיע לניתוח או לטיפול בעל כורחו, אלא ההסכמה חייבת להיות מדעת או מודעת, זאת אומרת, לאחר קבלת המידע המתאים, כפי שצוין לעיל.

הנושא המוסרי העיקרי לדרישת ההסכמה מדעת הוא עקרון האוטונומיה של החולה, זכות ההגדרה העצמית וחופש הבחירה. הרעיון שהאדם הנו בעלים על גופו הנו עקרון העומד מאחורי הצורך המשפטי בהסכמתו לכל פעולה שתעשה בגופו.

עם חלוף השנים חל מעבר הדרגתי מעידן של "הפטרנליזם" אשר מצא את ביטויו גם במערכת היחסים של רופא – מטופל, בה היה אדם נתון למרות או להשפעה של "סמכות" מסוימת ואל תקופה בה מבקש האדם שליטה עצמית בהחלטות הנוגעות לעצמו, קשות לעיתים ככל שיהיו.

אחד הנושאים הבעייתיים בעניין זה הנו חסר הנכונות מצד חלק מהרופאים לשתף את המטופלים ולגלות להם מה הם הסיכונים השכיחים וגם אלו הנדירים, הקשים, הכרוכים בפרוצדורה רפואית מסוימת, כמו העדפה של הרופא שלא לציין בפני המטופל שקיימות שיטות טיפול אחרות, אפשריות, במקרה המסוים, שאותן אינו מבצע רופא זה.

קבלת ההסכמה מדעת הנה חלק מחובתו המקצועית של הרופא והפרה של חובה זו עשויה לגרור אחריות בשל רשלנות מקצועית.

פסיקת בתי המשפט בישראל בעשורים באחרונים ואשר באה לידי ביטוי בחוק זכויות החולה, קובעת כי יש לגלות למטופל את כל הסיכונים אשר אדם סבור היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול. מכאן שאין ממש בהסכמתו של החולה, אם ניתנה ללא קבלת מידע מתאים, שיאפשר לו לשקול החלופות ולגבש את החלטתו.

לפיכך, כאמור, אבחנת מצבו של המטופל ותיאור הטיפול המוצע חייבים להימסר למטופל.

טיב/אופי ההתקשרות/החוזה

אישה הבאה לרופא בשל רצונה לעבור, למשל, ניתוח להגדלת החזה למטרה קוסמטית. הרופא אמור לשאול את המטופלת מספר שאלות ולאחר מכן את עצמו ובהתאם יקבל יחד עם המטופלת את ההחלטה האם אכן לבצע את הניתוח, ואם כן – באיזה אופן; היכן יהיה החתך בעור השד, איזה גודל של תותבת תושתל, איזה סוג של תותבת לעניין המרכיב/תוכן שלה, האם התותבת תושתל בגופה של המטופלת, מעל או מתחת לשריר וכד'.

בנוסף יצטרך כמובן הרופא להעריך את מצב השדיים ביחס לפרמטרים אחרים בגופה של המטופלת ולהסיק האם במקרה זה אכן הגדלת החזה תהלום את המטופלת מהבחינה הקוסמטית, או שמא הניתוח אינו אינדיקטיבי כלל.

נוכח העובדה שמדובר בניתוח שההוריה (האינדיקציה) איננה רפואית במובן המקובל, והניתוח כרוך בסיבוכים, ולו באופן נדיר ככל שיהיה, הן כתוצאה מפעולת ההרדמה והן מהפעולה הכירורגית, ישנם רופאים רבים בארץ ובעולם אשר יבקשו בכל מקרה של ניתוח קוסמטי, כגון הגדלה או הקטנת חזה, ניתוח למתיחת פנים ליישור הבטן וכן הלאה, התייעצות פסיכיאטרית על מנת לקבל פרופיל נפשי שעשוי לשרת את הרופא המנתח בקבלת ההחלטה.

האם לדעת הרופא הנבדקת זקוקה לניתוח?

הרופא בבדיקתו נוכח לדעת שהנבדקת הינה כבת 16 ולדעתו עדיין הינה בשלב ההתבגרות, כך שקיימת הוראת נגד לניתוח. במקרה זה חובתו של הרופא לפרט באזני המטופלת את הסיבה לסירובו למלא אחר משאלותיה. יצוין כי למרות היותה קטינה שאינה כשרה בדרך כלל להתקשר בחוזה, ישנם מצבים שונים בהם הדין מתיר לרופא לקיים חוזה עם קטינה, כגון לביצוע הפסקת הריון. לעומת זאת, ניתוח קוסמטי מסוג הגדלת חזה ידרוש אצל קטינה הסכמת ההורים (ויודגש שני ההורים) ולא יוכל המנתח, לסכם ולהחליט רק עם הקטינה גם אם יחשוב שמדובר בניתוח הכרחי ומוצדק, כגון במקרה בו התפתח רק שד אחד, כשהשד השני מנוון. המלצתו של הרופא בנסיבות שתוארו לעיל תהיה ככל הנראה לא לעשות דבר בשלב זה ולהסתפק במעקב תקופתי. בנסיבות כאשר הניתוח לא בא כלל בחשבון, פשיטא שלא צריך הרופא לדון על מהות וסיכון שבניתוח.

המקרה שתואר לעיל מדגיש כי קיימים מקרים בכירורגיה אסתטית בהם ידחה הרופא את הדרישה לניתוח.

ברם, כאשר מדובר במטופלת בגירה, מחובתו של הרופא לציין ולפרט את מהות הניתוח, את התוצאות הצפויות, את האלטרנטיבות הטיפוליות האפשריות וכמובן את כל הסיבוכים הידועים לרופא כפי שתוארו בספרות הרפואית. מיותר לציין כי ישנו הכרח לתאר את האפשרויות של:   התפתחות זיהום מקומי; סביב השתל עשויה להתפתח קופסית שלעיתים מתקשה בדרגות שונות הגורמות לעיוות צורת השד המצריך תיקון בניתוח; יתכנו צלקות נוספות, בעקבות ניתוח נוסף; אפשרות של דליפת תוכן התותב וההשלכות הנלוות אם מדובר בסיליקון; וסיבוכים אחרים כפי שתוארו לעיל.

המטופלת, לאחר שקיבלה את המידע, עשויה לשקול את צעדיה ולהסכים עם קביעת הרופא או לחלופין לפנות ליעוץ אל רופא נוסף.

למותר לציין כי על מנת שהסכמת המטופלת לטיפול הרפואי שהוצע לה תהיה על פי דין, דרוש שאכן מה שהוסכם יבוצע בה בפועל. לדוגמא, תיאור מידת החתך בעור ומיקומו, כמו פעולת ההרדמה כללית או מקומית.

מראה הצלקת ביחס להיקפה ולצורת הסופית אינו תמיד בשליטת הכירורג ויש לקחת ידיעה זו בחשבון, שכן לעיתים הצלקת לא תהיה עדינה כמצופה. יש לדעת כי חיתוך של העור מתרפא ויוצר צלקת. צלקת מכוערת עשויה להתפתח כאשר קיימת נטייה שכזו אצל המטופלים.

בניתוחים בהם קיים סיכון יתר לצלקת מכוערת, למשל בניתוח להקטנת החזה או בניתוח להרחקת נקודות חן, בהם הצלקת לאחר הכריתה עלולה להיות מכוערת יותר מנקודות החן עצמה, חובתו של מנתח להזהיר את המנותחים מפני הסיבוך האפשרי כמתואר.

אין ספק, לעומת זאת, כי במקרים שהניתוח לא רק שלא היטיב את מצב המטופלת – מן הבחינה האסתטית – אלא שאף החמיר אותו לעין שעור וגרם לנזקים, כגון שתוצאת הרמת החזה והגדלתו יהיו רחוקים מהתוצאה המקווה בשל מיקום גבוה ו/ או נמוך מידי של הפטמות ומראה הצלקות הלא יפה, היקף/מידת/אורך הצלקת, תהיה למטופלת עילה לתביעה, שכן "הסכמתה " לטיפול כפי שבוצע לא היתה הסכמה מדעת.

נשים בעלות מודעות גבוהה למראה גופן עלולות להיקלע למצוקה נפשית בשל תוצאה כושלת, שכן, במקרה של תיקון השדיים, מדובר באיבר נשי מובהק, שהפגיעה בו עשויה לפגוע בדימויה העצמי של המטופלת ובנשיותה. יש לדעתנו להזהיר את המטופלת גם בפני מצבים שכאלו ואם לא הופנתה ליעוץ פסיכיאטרי עובר לטיפול יהיה צורך להמליץ בפניה על יעוץ פסיכולוגי או טיפול נפשי גם לאחר שהטיפול לא עלה יפה.

במידה ובשנים האחרונות התפתחה שיטה חדשה להגדלת החזה, האם מחובתו של הרופא להוסיף ולספר למטופלת על מידע אחרון זה, גם אם הוא אינו בקי ורגיל בשיטה זו?

התשובה הינה חד משמעית חיובית. שכן, החוק קובע, כאמור לעיל, שיש למסור למטופל גם על "סיכויים וסיכונים של; טיפולים רפואיים חלופיים", קרי, על שיטות ניתוח שונות לפתרון הבעיה, כך שגם סוגיה מסוג זה צריכה להיות מובהרת למטופלת, על מנת שתחליט באיזו שיטה עליה לבחור.

יתרה מכך, על הרופא להמליץ על שיטת הבחירה המתאימה לבעיה המסוימת, גם אם הוא אינו פועל לפי אותה שיטה, וכן להדריך את המטופלת למי לפנות.

האם על המנתח ליידע את המטופלת על כך שמדובר בשיטה טיפולית חדשה?

מובן כי המנתח הנוקט בשיטה טיפולית חדשה חייב ליידע את המטופלת ואף לומר בכנות מה ניסיונו שלו בשיטה זו.

הזכות להתייעצות נוספת

המטופלת הביעה הסכמתה לבצע הטיפול הניתוחי אצל הרופא הראשון אליו פנתה. בהנחה שהמטופלת מאושפזת במחלקה אצל אותו רופא וגומלת החלטה בליבה להתייעץ עם רופא אחר, טרם הניתוח או לאחריו או בכל זמן אחר, האם רשאית היא להזמין את הרופא לבית החולים על מנת שיבדוק אותה וייעץ לה?

החוק קובע בסעיף 7 כי "מטופל זכאי להשיג מיוזמתו דעה נוספת (second opinion) לעניין הטיפול בו". נושא לכאורה פשוט. נקטנו לשון פשוט לכאורה, שכן חלק מרופאים אינם מעוניינים שרופא אחר יחווה דעתו על צורת עבודתם וכן חוששים שמא המטופלת תעבור לטיפול ל"מתחרה". נושא זה היה "בעייתי" מאוד בשנים שקדמו לחוק, עדיין לא בא על תיקונו.

החידוש בחוק הוא התוספת שלהלן "המטפל והמוסד הרפואי יסייעו למטופל בכל הדרוש למימוש זכות זו". זאת אומרת לא רק שזכותה של המטופלת להזמין רופא להתייעצות אלא חובתו של הרופא המטפל לשתף פעולה ולחשוף בפני ה"רופא היועץ" את הגיליון הרפואי, על הבדיקות שנערכו, כולל צילומים וכדומה, וכן שלא לעכב באמתלות שונות את הייעוץ או כיו"ב.

אופן מתן הסכמה מדעת

לפני שעוברת המטופלת ניתוח עליה לחתום על טופס הסכמה לקבלת הטיפול. על הליך זה קיימת הקפדה יתירה מצד הרופא והצוות הרפואי האחר בחדר הניתוח. ללא חתימה לא יכניסו האחיות את המטופלת לתוך חדר הניתוח והמרדים לא יחל בפעולת ההרדמה.

האם עצם החתימה די בה כדי למנוע מהמטופלת מלתבוע בעילה של רשלנות רפואית על יסוד העדר הסכמה מדעת?

סעיף 14 (א) לחוק קובע כי: "הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות".

סעיף 14 (ב) לחוק מוסיף כי:  "הסכמה מדעת לטיפול רפואי תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל".

ברור על פי הדין כי עצם הטופס החתום איננו חזות הכל.

שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבלו את ערעורה של מטופלת שעברה ניתוח לכריתת שד וטענה לרשלנות רפואית. הרופא לא הציע למטופלת כריתה מלאה עם שחזור מידי, למרות ששיטה זו כבר היתה ידועה בעת שבוצע הניתוח. במחדל זה הפר הרופא את האמור בחוק ובפסיקה ולא נתן למטופלת הסבר על החלופות הטיפוליות, כך שהסכמתה לניתוח שבוצע בה ללא שחזור של השד, לא נחשבה להסכמה.

בית המשפט קבע פעמים חוזרות את ההלכה כי כתב ההסכמה כשלעצמו אין בו כדי להכריע את הכף שמא הוחתם החולה על דרך השגרה ללא קבלת הסבר.

אם לא הוסברו לחולה – לפני מתן הסכמתו לביצוע בדיקה מסוימת או טיפול מסוים – הסיכונים הכרוכים בה, כי אז תהיה ההסכמה חסרת נפקות, כלומר, כפי שבאה לידי ביטוי בחתימה על "טופס ההסכמה", הסכמתו אינה תקפה, והתוצאות שנבעו מהטיפול יוטלו על המטפל. הוא הדין לגבי ביצוע ניתוח. על הליך זה של מתן ההסבר, על הסיכונים, הסיכויים, והאלטרנטיבות הטיפוליות העומדות על הפרק לא מקפידים הרופאים בקנאות. (ישנם סעיפים בחוק המביאים את החריגים כמו מצב חירום רפואי שבהם יינתן הטיפול ללא הסכמה).

תזמון/עיתוי החתימה על הטופס

החתימה על הטופס צריכה להיעשות לאחר שהמטופלת קראה והבינה את הכתוב, שאלה ונענתה לשאלותיה. במידה ומדובר במטופל שאינו מבין את השפה יהיה לכך משקל בטיעונים, כמו במידה ויחתום על טופס עליו תהיה כתובה האבחנה בלטינית/לועזית וכדומה.

רצוי מאד שהחתימה לא תינתן בחדר ההמתנה לכניסה לחדר הניתוח, כשהמטופל לבוש בכותונת והינו נרגש, שלא לדבר על כך שכבר קיבל זריקת "טשטוש", אלא במרפאה כשגופו לא במצב מאוזן וכשהוא יושב מול הרופא.

טיפול רפואי נאות

המטופלת זכאית לקבל טיפול רפואי הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי אנוש (סעיף 5 לחוק), זאת אומרת שמעבר ל"מקצוענות" ולמומחיות ברפואה, אם נתקלה המטופלת ביחס "לא אנושי", כגון, בגערות או עלבונות המוטחים כלפיה בזמן שהיא מתלוננת ו/או צועקת בשל כאבים, לאחר או בזמן הניתוח וכיוצא בזה, הערות משפילות, הן מצד הרופא והן מצד הצוות הרפואי, על הכרוך בכך, עשויה להיות לה עילת תביעה נגד הרופא ו/או כנגד המוסד. עילה שכזו עשויה להיות גם כאשר במהלך בדיקתה כשהיא יושבת / שוכבת על מיטת הבדיקה כשהיא חשופה – וללא כיסוי לגופה – יפתח הרופא את הדלת לרווחה והמטופלת תיחשף לעיני המטופלים האחרים הממתינים מחוץ לחדר הבדיקה.

זכות המטופל למידע רפואי

האם יש למטופל זכות לקבל את המידע המצוי בתיקו הרפואי?

לאחר שנותחה על ידי הרופא הראשון התברר כי קרה סיבוך וכי מסתמן צורך בניתוח חוזר. המטופלת מעדיפה  להתייעץ בשלב זה עם רופא נוסף ואולי אף לעבור לטיפולו של רופא אחר.

האם זכאית המטופלת לקבל לידיה את כל התיק הרפואי, "מכריכה לכריכה", על נספחיו ועל הצילומים והבדיקות האחרות אותן עברה (את הצילום עצמו, להבדיל מהפענוח של הצילום)?

בנושא זה צעד המחוקק צעד גדול לפנים. בעוד שבעבר הלא-רחוק היה קושי ניכר (ואף צורך בתביעה לבית המשפט) לקבל את הגיליון הרפואי, הדברים השתנו מאוד כיום.

סעיף 18 (א) לחוק קובע מפורשות; "מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה המתייחסת אליו" כל שצריך הוא בקשה של המטופלת בכתב למחלקת הרשומות של בית החולים ו/או לרופא, לקבל עותק של התיק הרפואי, והיא זכאית לקבל צילום שלו. הדבר כרוך בתשלום עבור הצילום. לעיתים משום מה, לא מצלמים את כל הגיליון כמבוקש, אלא "קטעים נבחרים" ממנו, כגון, דוח ניתוח וסיכום מחלה ויש לדעת כי בתיק מצויים דפי מעקב/בדיקת רופא בכל יום, גיליון פקודות רופא, דוח סיעודי של האחיות ב- 3 משמרות של היממה, גיליון מעבדה, דפי יועצים ועוד.

המלצתנו היא, בכל מקרה של אשפוז ו/או בדיקות הנעשות במסגרת אמבולטורית, לבקש עותק של הרשומה הרפואית ושל הבדיקות שנעשו, כולל צילומים, שכן אנשים עוזבים לעיתים את מקומם לעיר או לארץ אחרת, באופן זמני או קבוע ורצוי מאד שהתיעוד הרפואי הנוגע לגופם יהיה מצוי בחזקתם לצורך ידיעה של גורמי הרפואה החדשים.

חובת ניהול רשומה רפואית

מהי חובתו של הרופא לדאוג שמהלך הטיפול הרפואי יתועד באופן הולם?

במהלך הטיפול או לעיתים גם זמן רב לאחר גמר הטיפול תעלה דרישה לעיון בתיעוד הרפואי. התיעוד עשוי יהיה לשמש בזמן אמת וכן כעבור שנים, את הרופאים באותו תחום התמחות, או בתחום התמחות שונה לחלוטין. לעיתים התיעוד יהיה דרוש לצורך משפטי. לדוגמא: התפתחה תגובה אלרגית לא רצויה בעקבות מתן תרופת הרדמה.

סעיף 17 (א) לחוק קובע : "מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, אבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול… "

האחריות על ניהול הרשומה הרפואית ושמירתה למספר השנים שנקבעו בדין, מוטלת על הרופא המטפל או על מנהל המוסד, כאשר מדובר במוסד רפואי.

האם היעדר של רישומים בגיליון הרפואי עשוי להוות עילה לתביעה ברשלנות רפואית?

ההלכה בעניין זה ברורה וניתנה בפסקי דין אחדים שנים לפני חוק זכויות החולה.

וכך קובע בית המשפט: "רואה אני לחזור ולהדגיש כי רשלנות רפואית מתגבשת כבר בעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים שחייבים ברשם הרופאים המטפלים" או "הלכה פסוקה היא כי אי ניהול תקין של רישומים רפואיים מצביע כשלעצמו על רשלנות רפואית".

ברור מאידך כי על מנת שהתביעה תתקבל מדובר במסמכים/רישומים מהותיים הקשורים לנזקו ולטענותיו של התובע.

הבטחת המשך טיפול נאות

האם זכאית המטופלת, אשר החליפה את הרופא המטפל ברופא אחר, לסיוע ולעזרה מהרופא הקודם, כגון הבהרת המצב בשיח בין הרופאים?

החוק אינו מפרט בנושא זה ברם סעיף 8 לחוק קובע כללית: " עבר מטופל ממטפל אחד לאחר או ממוסד רפואי אחד לאחר, יהיה המטופל זכאי, לפי בקשתו, לשיתוף פעולה של המטפלים והמוסדות הרפואיים הקשורים לטיפול רפואי בו, לשם הבטחת ההמשך הנאות של הטיפול".

שיתוף פעולה משמעו תמיכה וסיוע למטופל, לא חלילה הפרעה לטיפול שתתבטא בחוסר שיתוף פעולה.

מידע בדבר זהות המטפל

מטופלת פנתה לחדר מיון של בית חולים, ו/או לרופא בקופת חולים, ו/או לרופא מחליף במרפאת בית החולים. האם זכאית המטופלת לדעת את שמו ותפקידו של הרופא הבודק אותה?

"מטופל זכאי למידע בדבר זהותו ותפקידו של כל אדם שמטפל בו" – כך סעיף 6 (א) לחוק.

פשיטא כי המטופלת רשאית לדעת האם "הרופא" השומע את ההיסטוריה הרפואית שלה והבודק אותה, שהוא בחלוק לבן לאחר הניתוח, הינו סטודנט לרפואה, או אח (משרותי הסיעוד), או סטז'ר, או רופא מתמחה, או מומחה.

בית המשפט פסק לאחרונה כי הרופא לא רק שצריך לזהות עצמו ותפקידו אלא שחובתו לציין אם הינו בשלב ההתמחות או שהוא מומחה.

שמירה על כבודו ופרטיותו של המטופל

סעיף 10 (א) קובע כדלקמן: "מטפל, כל מי שעובד בפיקוחו של המטפל וכן כל עובד אחר של המוסד הרפואי ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי".

סעיף זה בחוק לא זכה עדיין לפרשנות של בית המשפט, אך פשיטא שוילון ו/או פרגוד ו/או מחיצה תסתיר את המטופלת ("מהיזק ראיה") מעיניים לא רצויות, בפרט אם נדרשת המטופלת לחשוף את גופה בזמן בדיקה. ברור גם שבחדר בו ישנם מטופלים אחרים לא ישאל המטפל את המטופלת בקול רם שאלות הנוגעות לצנעת הפרט כגון האם את בהריון? וכדומה.

שמירת סודיות רפואית

מדינת ישראל אימצה בנושא זה את הדין האמריקאי בהחשיבה את הצורך של המטופל לשוחח בחופשיות עם רופא, עד כדי איסור חשיפת הדברים בבית המשפט, קרי, חיסיון רפואי.

ההלכה הפסוקה הינה שבעוד שממצא רפואי (האבחנה) ודרכי הטיפול הם חסויים, הרי שהעובדה שפלונית נזקקה לשירותו של רופא וכמה שילמה לו אינם חסויים (למשל, במידה ויתקיים בירור משפטי של הרופא בענייני מס הכנסה).

חוק זכויות החולה בסעיף 19 (א). קובע בעניין זה כי ;

"מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם".

סעיף 19 (ב) לחוק מוסיף; "מטפל, ובמוסד רפואי – מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות העניינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם".

על יסוד האמור בחוק, כפי שהובא לעיל, הוגשה תביעה לבית המשפט, בה זכתה בפיצוי פלונית, אשר עברה ניתוח להקטנת החזה בבית חולים בירושלים. למגינת ליבה נודע דבר הניתוח, טיבו ומהותו בשכונת מגוריה מפיה של עובדת בית החולים בו נותחה.

תביעה זו אכן נותנת ביטוי מוחשי ומעשי לאמור בחוק זכויות החולה.

משנתבקש אישורה של מטופלת לצלם את האיברים השונים מגופה, לפני/אחרי ניתוח, ראוי כי יהיה ברור, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי אם מצולם, לדוגמא האף, לפני ואחרי הטיפול הקוסמטי- יוסתרו העיניים ו/או הפה ואם מצולמים הבטן ו/או החזה – לא יוצגו הפנים בתמונה, שכן תמונות אלו עשויות להיות מוצגות בכינוסים ובפורומים שונים ומשונים, גם של צוותים רפואיים וגם של אזרחים מן השורה במהלך השתלמות מקצועית, ואין למטופלת כל רצון ששכניה, מכריה ובני משפחתה הקרובים או הרחוקים ידעו על הניתוחים אותם עברה, שלא באופן ישיר ממנה.

מסירת מידע רפואי לאחר

על המטופלת שעברה ניתוחים קוסמטיים לדעת, כי הרופא המטפל או המוסד הרפואי, בו עברה את הטיפול, ימסרו הרשומה הרפואית במלואה, לפי דרישה לצד ג', כמובן לאחר שהיא חתמה על כתב ויתור סודיות רפואית.

סעיף 20 (א) לחוק קובע : "מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה: "ישנם מספר תנאים המפרטים בחוק למי יש למסור כגון – למטפל אחר לצורך טיפול במטופלת, או כשיש חובה אחרת על פי דין. סעיף 20 (א) (1) הוא המקרה הטיפוסי, למשל, כאשר המטופלת תובעת חברת ביטוח כלשהיא בגלל נזק גוף והיא חתמה על טופס ויתור סודיות רפואית, ובלשון הסעיף "המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע הרפואי".

הכשרתו/ניסיונו של הרופא ורישיונות משרד הבריאות לעניין סוגי הניתוחים

בתחום הכירורגיה האסתטית- הקוסמטית פועלים גם רופאים שאינם מומחים מורשים בתחום זה. לעיתים קרובות פועלים גם כאלה שאינם רופאים כלל ולא עברו כל הכשרה בתחום הכירורגיה הפלסטית.

לעיתים יהיו המטפלים רופאים, שכאמור, אינם מומחים בכירורגיה פלסטית ושאין להם את הידע הדרוש לקבל החלטה טיפולית ולספק אינפורמציה מתאימה לגבי מגוון האלטרנטיבות הטיפוליות והכירורגיות הקיימות במקרים מסוימים. למשל, רופא עור יכול שימליץ על קילוף של עור הפנים היות וזו פעולה בה הוא בקי. לעומת זאת, אם דווקא מקרה זה מתאים למתיחת פנים כירורגית של עור הפנים, רופא העור יעדיף שלא להביא זאת במסגרת השיקולים, בעיקר מהסיבה שהוא עצמו אינו מבצע פעולה כזו.

כפי שהובהר לעיל, מחובתו של הרופא, כך על פי הדין, להבהיר למטופלת את החלופות הטיפוליות.

*מאמר זה שנכתב על ידי ד"ר א. רובינשטיין, פורסם בחלקו בספר "המדריך הישראלי לניתוחים פלסטיים" בפרק "רפואה ומשפט" (מחברי הספר ד"ר ח. קפלן, ט. רוזין).