שביתת האחיות, האמיצות, הזכירה לי את מה ששמעתי לא פעם מאנשים חכמים ובעלי ניסיון – כל דבר יש לבדוק בעצמך, אל תאמין לתעלולים יח"צניים ("פייק ניוז" כמקובל לקרוא לכך בימינו?)

ובמה דברים אמורים?

לא פעם כשעומדת שביתה בפתחה של מערכת הבריאות, קמים בעלי אינטרס – פעם מצד גורמי הרפואה ופעם מצד משרד הבריאות (הרגולטור) – וקוראים לאלה שעומדים לשבות, לא לשבות, בשם השמירה על בריאות הציבור. אנשים יפגעו הם אומרים. איך אפשר לשבות על חשבון החולים?

כשהרופאים שובתים, משרד הבריאות הוא זה שקורא להם לחזור בם, כשהאחיות שובתות הרופאים הם אלה שקוראים להם להפסיק לשבות. וכן הלאה.

אבל מה תגידו אם נאמר – אל תאמינו לתעלולי יח"צ – שכן במציאות הדברים שונים? מסתבר שכשהרופאים שובתים – אחוזי התמותה נותרים בעינם ולעיתים קורה שדווקא פחות אנשים מתים! (לפחות בטווח השבועות והחודשים הקרובים לשביתה).

הכיצד?

ממחקרים שונים שהתקיימו לאחר שביתות רופאים גדולות בעולם ובארץ (ארה"ב, ספרד, קרואטיה וישראל – לכל שביתה מאפיינים משלה מבחינת זמן השביתה, כמות, ואיכות השובתים) עולה כי כל עוד חלק משירותי הרפואה פועלים (למשל שירותי חירום או חלק מהשירותים בקופות חולים) אחוזי התמותה נותרים בעינם ואף קיימת ירידה של אחוזי התמותה לעיתים עד עשרות אחוזים (!). דבר שהוזכר לפני מספר שנים בדבריו של סגן שר הבריאות ליצמן, לגופי התקשורת בישראל, וגרם לסערה גדולה.

מעיון במחקרים, אכן רואים העדר שינוי או אפילו שינוי לטובה באחוזי התמותה.

אחת המסקנות שעלו בחלק מהמחקרים היתה כי הירידה באחוזים אלה נובעת מאי ביצועם של ניתוחים אלקטיביים (מתוכננים, לא דחופים, שמניסיוננו לא פעם עולה כי חלקם מיותרים לחלוטין) – מה שהוביל לירידה במקרי המוות המתרחשים לא פעם בשל רשלנות רפואית,  מוות מזיהומים נרכשים בבתי החולים וכו' – בעת קבלת טיפולים רפואיים אלה.

אז נכון, שמצב של שביתה אינו רצוי, וקיים נזק מסויים מהשביתה עצמה, בעיקר לאלה שאכן זקוקים לטיפול רפואי שדחייתו תוביל לנזק כזה או אחר בטווח הארוך.

אבל, במצבה של הרפואה בישראל, שיתכן שכבר קרסה, האין זה ראוי, שדווקא הרופאים – העומדים בראש הרפואה – יקומו, ויאמרו את דברם? האם יתכן שרק האחיות יקומו ויזעקו את זעקת המערכת –  כשהרופאים עומדים מ"אחורי הסינר" ואינם עושים את מה שמתבקש – הצלת הרפואה הציבורית? כשחולים מאושפזים במסדרונות?

בהקשר זה מעניין לציין את נושא האקרדיטציה שנשמע על ידי האחיות בשביתה זו ומועלה כאחת מהסיבות לשביתה.

אקרדיטציה הינו תו תקן בינלאומי הניתן למוסד רפואי בהמשך לעמידתו בתקנים ובמבחנים של הארגון הבינלאומי שנותן את תו התקן. תו התקן, מעמיד את בית החולים בשורה אחת עם בתי חולים מובילים, ממקומות שונים בעולם, ומאפשר קבלת מטופלי "תיירות מרפא" שמבקשים לקבל טיפול רפואי שלא במדינת היעד ממנה הם מגיעים.

כך מתאפשר לאדם ממדינה מסויימת לקבל טיפול רפואי פרטי בתשלום, במדינה אחרת, שבה שירותי הרפואה נופלים משירותי הרפואה במדינה השניה בנושאים מסויימים או בכלל, כשבית החולים אליו הוא מגיע מתהדר בתעודת הסמכה המפארת את שמו.

אלא מאי? שביתת האחיות (ואיפה אתם הרופאים?) הביאה אולי לראשונה לדיון ציבורי את הבעיה העומדת בפני צוותי הרפואה בישראל ביחס לקבלת ה"תואר הנכסף" של האקרדיטציה. בפועל, על מנת לקבל את האקרדיטציה, מוצג בפני הבוחנים מהארגון הבינלאומי שמגיעים לבדוק את בית החולים – מעין מצג שווא. מדובר ב"הצגה" שבתי החולים בישראל, מרימים עבור הארגון הבוחן, הצגה מסוג "מסדר המפקד" המוכר לנו לעיתים מהשירות בצה"ל.

במסגרת ההכנות למסדר, ובמסדר עצמו, כל בית החולים "עומד על הרגליים", על מנת להציג לארגון הבוחן את היכולת והעמידה בתקנים הנדרשים. וההצלחה רבה. בית החולים מקבל לא פעם את ההסמכה הנכספת, והופך לבית חולים "בינלאומי" שיכול לקבל תחת כתליו את מטופלי תיירות המרפא – על מצלצליהם הירוקים (ואף בצבעים אחרים).

למרבית הצער, תוך פרק זמן קצרצר (מי יודע אולי אפילו מיד עם עזיבת הבוחנים?) חוזר בית החולים ה"בינלאומי" לרמתו ה"לאומית" הרגילה. אם תרצו – בלשון הבקיאים בספורט – יורד מליגת-העל לליגה לאומית או אף מתחת לכך.

במצב דברים זה, נפגעת הרפואה בישראל פעמיים.

מצד אחד הצוותים הרפואיים שמחוייבים לעבוד בשיטת האקרדיטציה מרגע ההסמכה מוצאים את עצמם עסוקים מרבית הזמן בניהול ומילוי דוחות, שיעמדו במערכת הבקרה של האקרדיטציה. מנגד, כמות כוח האדם האמיתית, והציוד, המושקעים במציאות בבתי החולים בישראל אינם מאפשרים מתן טיפול ברמה הבינלאומית הנדרשת, וכך יוצא שכוח האדם מושקע רוב רובו בכתיבת הדוחות והעיסוק בבירוקרטיה הרפואית – על חשבון הטיפול בחולה עצמו.

ההפסד הנוסף הינו, העומס המוטל לפתחם של בתי החולים בעקבות הגעתם של תיירי המרפא. כזכור לכולנו בישראל קיים חוסר קריטי במיטות אשפוז ובתקנים, ויש מחלקות שמגיעות בתקופות עמוסות לאשפוז של 180% ויותר מסך התפוסה במחלקה. אומנם, תיירי מרפא מגיעים לטיפול נקודתי, ואמורים לשוב למדינה מהם הגיעו. אולם לא פעם, ישנם סיבוכים (כפי שקרה למשל בתיקים שטופלו במשרדנו) והאשפוז מתארך הרבה מעבר למצופה, על חשבון התפוסה של בית החולים והטיפול בחולה הישראלי.

על רקע זה קמה זעקת האחיות, שכפי הנראה נמאס להן מההתנהלות ומההצגות, יחד עם הפגיעה בשכרן והעומס הבלתי אפשרי המוטל על המערכת כולה נוכח להטוטי האקרדיטציה – והחליטו לעשות מעשה ולשבות.

מן הראוי שלמערכת הבריאות יוזרם תקציב ראוי, ממשרד הבריאות, בטרם מעמיסים על המערכת "מסדרי מפקד", שרק מסרבלים את המערכת ואינם משקפים באמת את רמת הרפואה הניתנת לתושבי ישראל.

ובקשר לפחד משביתות – "אל תירא ישראל אל תירא". כאמור לעיל, הנתונים על ירידה בנתוני התמותה בעת שביתות רופאים – רק תומכים בשביתה – ואם התוצאה תהיה שאכן יושקע עוד כסף ע"י המדינה, במערכת הרפואה הציבורית המתפוררת, הרי שכולנו נצא מורווחים מהענין.