אבחון

רשלנות רפואית באבחון

השלבים בהגעה לאבחנה הינם: קבלת ההיסטוריה הרפואית (ה"אנמנזה"), בדיקה פיזיקלית (גופנית), בדיקות עזר (בדיקות דם, הדמיה וכיוצא באלה), והאבחנה המבדלת. מקובל ברפואה להעריך כי האנמנזה והבדיקה הגופנית מקדמות את האבחון עד כדי 60%-80%.

האבחון הינו השלב הראשון במסגרתו של הטיפול הרפואי. מטרת האבחון היא לאתר את המחלה עליה מתלונן המטופל, על-מנת שניתן יהיה להתאים לו את הטיפול הרפואי – תרופתי, ניתוחי או אחר – המתאים ביותר.

האנמנזה – נמצאת בבסיס הליך האבחון הרפואי

האנמנזה – תולדות המחלה של המטופל – מצויה בבסיס הליך האבחון. הרופא המטפל מחויב לחקור ולברר עם החולה את ההיסטוריה הרפואית ומחלות הרקע מהן סבל בעבר, מהן תלונותיו הנוכחיות, באילו תסמינים חש החולה מאז החלה מחלתו וכיוצא באלה. בנוסף, על הרופא גם לתשאל את החולה מיוזמתו על כל מערכות הגוף כעניין שבשגרה.
אל לו לרופא להסתפק בנתונים אותם מוסר לו המטופל, אלא חובה עליו לחקור ולדרוש על מנת שה"פאזל" יתמלא במידע.

כך למשל, צעירה המגיעה לחדר המיון עם קוצר נשימה ודופק מהיר, תענה בדרך כלל בשלילה לשאלת הרופא האם היא מקבלת תרופות באופן קבוע. ואולם, לו ידע הרופא כי הבחורה נוטלת גלולות למניעת הריון, היה מידע זה מסייע רבות להגיע לאבחנה הנכונה ולטיפול המתאים במהירות. שכן, צעירה המקבלת גלולות (ובמידה ויש לה נטייה גנטית ליתר קרישיות), תסבול לעתים מתופעה הקרויה "פקקת" (טרומבוזיס) חסימתית בוורידי הרגליים או האגן. אלה, נוטים לשלוח תסחיפים (אמבוליות) לעורקי הריאה ולכן להפרעה בחמצון ולפיכך לקוצר נשימה ולדופק מהיר. אשר על כן, הרופא הסביר יוסיף וישאל באופן מפורש, ספציפי ומכוון "האם את נוטלת גלולות?", שכן ככלל הצעירה הבריאה לא תחשוב על גלולה למניעת הריון כעל "תרופה" אותה היא נוטלת באופן קבוע.

הבדיקה הגופנית

לבדיקה הגופנית חשיבות וחייבים לבצעה ביסודיות. ישנן מחלות, כמו מחלת פרקינסון למשל, שהאבחון טמון באנמנזה ובבדיקה הנוירולוגית הפיזית, כאשר אין בדיקות דם או בדיקות הדמיה ספציפיות שמסייעות באבחון.

בדיקות העזר

לבדיקות העזר כגון בדיקות דם חשיבות במקרים מיוחדים. למשל, חולה שמתלונן על חולשה כללית ובבדיקה הוא חיוור ועם דופק מהיר. חלק מבדיקות הדם הינן "אבחנתיות" למצב מסוים: בדיקת המוגלובין בדם תאבחן חשד לאנמיה (חוסר דם), שכעת יטרח הרופא למצוא את סיבתו; במקרה של חולה המציג תמונה מחשידה להתקף לב, הרי שבדיקת דם חיובית של אנזים בשם טרופונין תאמת האבחנה; חלק מבדיקות הדם, כמו שקיעת דם, אינן ספציפיות ועשויות לרמז על תהליך דלקתי. אף על פי כן, לעתים בדיקות הדם אינן מקדמות את המאמץ האבחוני.

בדיקות ההדמיה גם הן מהוות נדבך משמעותי במקרים המסוימים, כאשר ישנה אינדיקציה לביצוען. כך, לא תמיד דרוש צילום חזה על מנת לאשש אבחנה של דלקת ריאות. לעומת זאת, בשנים האחרונות כמעט ולא מנתחים בטן ללא שהודגמה המחלה בבדיקת הדמיה. בדיקות ההדמיה אף משמשות כ"מדריך" למנתח, למשל בניתוח מוח או בניתוח כלי דם. לעתים לא רחוקות, נערכות בדיקות הדמיה ללא צורך חיוני לביצוען וממצאים כאלו ואחרים שאינם מאומתים על-ידי האנמנזה והבדיקה הגופנית, "דורשים" בדיקות הדמיה נוספות והעניין עלול להסתבך שלא לצורך.

אבחנה מבדלת

במהלך האבחון נדרש הרופא המטפל לביצועה של "אבחנה מבדלת". ישנם תסמינים שונים ורבים, אשר כל אחד מהם עשוי להצביע על מגוון של מצבים ומחלות (כמו למשל: חום גבוה, כאבי ראש, כאבי בטן, טשטוש בראייה, הקאות ועוד). לפיכך, על מנת להגיע לאבחון נכון ומדויק של המחלה ממנה סובל החולה, על הרופא המטפל לערוך "אבחנה מבדלת", שפירושה מציאת הקשר הנכון בין התסמינים מהם סובל החולה לבין המחלה המסוימת ממנה הוא סובל. לפיכך, כשמגיע הרופא לשלב האבחון, הוא "מריץ" במוחו את מספר האפשרויות שלפניו ובוחר על דרך השלילה או בצורה פוזיטיבית את האבחנה הנראית לו ביותר.

במקרים בהם טיפול מסוים שנבחר אינו מביא לשיפור במצבו של המטופל, על הרופא המטפל להעריך מחדש את אבחנתו. לעתים, כשלרופא ישנו ספק, או שהוא חש שאינו יודע מספיק אודות מחלה בה הוא חושד, הוא ייעזר ברופא מומחה באותו תחום אשר עשוי לקדם את האבחון.

ישנה חשיבות רבה, במהלך כל שלבי האבחון, לעבודת צוות ושיתוף פעולה מרבי בין כלל הגורמים המטפלים בחולה. מצופה, כי הרופאים המטפלים בחולה במסגרתו של מוסד רפואי או מחוצה לו, יקיימו ביניהם קשר מתמיד של שיתוף מידע לגבי מצב החולה, הטיפולים הרפואיים הנעשים לו, תוצאות הבדיקות הרפואיות והאבחנות אליהן הגיעו המטפלים.

אבחון שגוי

אבחון מוטעה אינו מעיד בהכרח על רשלנות רפואית. לדוגמא, במקרים בהם הרופא עבד "לפי הספר", לא דילג על שלבים במהלך הטיפול והטעות היא בשיקול הדעת, הרי שהוא לא ימצא רשלן. רק במקרים בהם הטעות באבחון כה קשה וחורגת באופן בוטה מהסטנדרט הרפואי המקובל והסביר, ייחשב אבחון מוטעה לרשלנות. התוצאה במקרים של אבחון מוטעה עלולה להיות חמורה. למשל: היעדר כל טיפול, טיפול שגוי שאינו תואם את מצבו הרפואי של החולה, או טיפול מאוחר – כאשר לאיחור עלולות להיות משמעויות מרחיקות לכת לגבי טיב הטיפול וסיכויי החלמתו של החולה.

כך לדוגמא, במקרים בהם לא אובחנה מחלה שהטיפול בה הוא באמצעות טיפול תרופתי בלבד או הימנעות ממזון מסוים – כמו במקרה של צליאק והרגישות לגלוטן – ובמקום זאת, מפנים את המטופל לפרוצדורה ניתוחית. מקרה זה, ייתכן ויהיה רשלנות.

איחור באבחון

לאבחון בזמן יש לעיתים משמעות קריטית לגבי המשך הטיפול בחולה ואופי מחלתו. אבחון בזמן מונע הידרדרות והחמרה של המחלה ומאפשר לטפל בה בצורה המיטבית. לעומת זאת, איחור באבחון פירושו פעמים רבות מחלות במצב מתקדם וחריף יותר, המלוות בתופעות קשות יותר אצל החולה. כמו-כן, האיחור מפחית את סיכויי ההחלמה של החולה ומחייב טיפול קשה ואינטנסיבי יותר מבחינת החולה.

להלן מספר דוגמאות:

איחור בגילוי בעיות במוניטור של היילוד במהלך לידה, עלול להוביל לחילוץ מאוחר שלו ולאחר שכבר נגרם נזק באספקת הדם והחמצן לעובר. התוצאה עלולה להיות קשה ביותר – נזק מוחי המכונה שיתוק מוחין – CP ביילודים.

במקרים של סרטן השד, ייתכן כי גילוי מוקדם של המחלה, יאפשר להסתפק בכריתת הגוש (למפקטומי). ואולם, כתוצאה מן האיחור באבחון, פוחתים משמעותית סיכויי ההחלמה של החולה והיא תאלץ אף לעבור סדרה ארוכה של טיפולי הקרנות וכימותרפיה קשים.

במקרים של איחור באבחון סיבוכי ניתוח, כמו למשל דימום תוך גולגולתי או בעמוד השדרה לאחר הניתוח, עלול להביא לשיתוק ואף מוות. איחור בגילוי נקב במעי לאחר ניתוח בבטן, עלול להוביל לזיהום קשה וחריף ואף מוות.

במקרה שהיה, נפטרה מנוחה כבת 50 מסרטן מעי הגס שהתפשט בבטנה. בית המשפט שדן בעניין המנוחה, קבע כי בעקבות תלונותיה הרבות על כאבים באזורים שונים בבטן, היה מקום לבירור מוקדם יותר של המעי הגס על ידי ביצוע בדיקת קולונוסקופיה. זאת אף נוכח העובדה כי החל מגיל 50, מומלץ ממילא לבצע בדיקה זו לביקורת. אילו נערכה קולונוסקופיה למנוחה בשלב מוקדם הרבה יותר, קבע בית המשפט, היה סיכוי לאבחון מוקדם יותר של הגידול הסרטני וכך אולי ניתן היה להעניק לחולה טיפול מהיר ויעיל יותר.

חשיבותו של האבחון הרפואי טמונה לא רק בהשלכות הרפואיות והטיפוליות. אבחון מוטעה או מאוחר עלול לפגוע קשות באיכות החיים של המטופל, בתפקודו היומיומי, ביכולתו לעבוד ואף עלול לגרום לחולה סבל רב ומיותר, אשר אולי היה ניתן למנוע באבחון נכון ומוקדם של המחלה.

שאלות ותשובות בנושא רשלנות באבחון

מהו זמן קריטי לגבי איחור באבחון התקף לב/ אירוע מוחי?

התקף לב ומוח נגרמים בשל חסימה של עורק המזין את שריר הלב או את רקמת מוח כך שהרקמה לא מקבלת דם מחומצן ועתידה "למות", לעבור נמק. מכאן מובן כי ישנה חשיבות עליונה לאבחן במידי עם התעוררות חשד קליני. כאשר הנזק לרקמת המוח למשל כבר נגרם לא יהיה החולה מועמד לצנתור.

האם כל טיפול לאבחון, שלבסוף התברר כמוטעה/שגוי, הוא רשלנות?

אם מדובר במקרה קשה לאבחון, הרי שחלק מהטיפול, כדי להגיע לאבחון הנכון, הינו לתת טיפול מסוים ואם הוא לא עוזר, לבחון את האבחנה המבדלת.

האם הרופא צריך לגלות לי מהי האבחנה המבדלת? מהן כל האפשרויות הקיימות לגבי מצבי הרפואי?

כעיקרון, רצוי כמובן שהרופא ישתף את החולה מהן האפשרויות העומדות בפניו, כדי שהמטופל יהיה מודע לדברים שהוא צריך לשים לב אליהם, על מנת שיתרום באנמנזה שהוא נותן לאבחנה המבדלת. נראה לנו חיוני שהמטופל מצידו ישאל את הרופא " מה עוד יכול להיות " וכך "לגרות" את הרופא לא להיות מקובע.

אובחנתי לא נכון ועקב כך לא קיבלתי את הטיפול הדרוש למחלה. האם ניתן לתבוע בגין הנזק שנגרם לי?

לא כל טעות שהתבררה בדיעבד ככזו (הגם שנגרם נזק) היא רשלנית. החשוב הוא שיקול הדעת של הצוות הרפואי אם היה או לא היה. כך שבמידה וניתן להוכיח שהרופא למשל לא "בא חשבון" עם סיפור המחלה (האנמנזה), עם הממצאים בבדיקה הגופנית ועם ממצאי ההדמיה ניתן יהיה לטעון לסטייה מסטנדרט ולתבוע את הנזק.

אובחנתי לא נכון ועקב כך עברתי פרוצדורה רפואית שלא לצורך. האם מדובר ברשלנות רפואית?

השאלה כללית וכל מקרה לגופו. לדוגמא ניתוח לכריתת התוספתן בשל דלקת (באבחנה של אפנדיציטיס). אם התברר בניתוח שהתוספתן "לבן" ואינו מודלק ככלל "מותר" לרופא לטעות. מאידך יהיו מקרים, כפי שהיו בטיפולנו וטענו לרשלנות, בהם כרתו כליה או לבלב באבחנה מוטעית של סרטן, כשהאבחנה הייתה דלקת של האיברים.

עוד בנושא רשלנות רפואית באבחון

פיצוי בסך 5,650,000 ש"ח לצעירה שנגרם לה נזק מוחי עם נכות 100% עקב רשלנות באבחון

התובעת, צעירה בת 17 בעת המקרה, התקבלה לבית החולים לאחר שבמשך 3 שבועות סבלה מכאבי בטן והקאות עד כדי ירידה של 15 ק"ג במשקלה. במהלך

פשרה בסך 2,400,000 ש"ח עקב אבחון שגוי

במשרדנו הושגה פשרה בסך 2,400,000 ש"ח בתביעה כנגד משרד הבריאות. עניינה של התביעה באבחון שגוי אשר גרם לשיתוק קשה בגבר בן 78. התובע סבל מדימום בעמוד

פיצוי בסך 1,350,000 ש"ח לגבר עקב איחור באבחון סרטן

בשל נזק שנגרם לגבר בן 56 מאיחור רשלני באבחון סרטן, הוא פוצה בסך 1,350,000 ש"ח.

פיצוי בסך 1,226,000 ש"ח לגבר שאובחן באיחור כסובל מגידול

גבר בן 58 סבל מכאבי גב במשך שנים. הוא אובחן באיחור רשלני כסובל מגידול בעמוד השדרה, היות ולא בוצעה בדיקת הדמיה הולמת. עקב האיחור באבחון

טיפול רשלני ואיחור באבחון הותיר בן 63 בכיסא גלגלים ועם חוסר בשליטה על הסוגרים

בן 63 שחווה טיפול רשלני עד כדי זלזול מחפיר שהפך אותו להיות מרותק לכיסא גלגלים בשל שיתוק בגפים התחתונות וסבל מחוסר שליטה על הסוגרים (שתן

פיצוי בסך 830,000 ש"ח לעיזבון גבר שנפטר עקב איחור באבחון התקף לב

בן 69 הגיע למחלקה לרפואה דחופה בשל כאב בטן חריף בקרום הבטן ודופק חלש ומהיר מאד, מצב טיפוסי להתקף לב ומכל מקום מחשיד מאד ודורש

דימום לאחר ניתוח בצוואר הוביל לחנק המטופל

אנו מייצגים מקרים בהם נגרם נזק חמור ביותר, שניתן היה למנוע בקלות, בהם החולים נחנקו למרבה הצער באשמת הצוות "המטפל" מחוסר ידע כיצד יש לפעול.

פיצוי של 270,000 ש"ח עקב אבחון מאוחר של דימום בבטן שהוביל לפטירה

העיזבון פוצה בסך 270,000 ש"ח. בת 75 נותחה בבטנה בשל ציסטה במערכת העיכול. לאחר הניתוח החולה התלוננה על כאבי בטן סחרחורת, ההמוגלובין ולחץ הדם ירדו