באחרונה עלה בתקשורת ולתודעה הציבורית נושא של ניתוחים מיותרים ברפואה הפרטית, וגם במשרדנו אנחנו נתקלים בנושא כאוב זה במספר מקרים הולך וגדל. מדובר בתופעה נרחבת, המוערכת באחוזים ניכרים על פי פרסומים שונים.

דוגמאות למקרי רשלנות רפואית בהם מטפל משרדנו באחרונה בהם התברר – כך על פי חוות דעת רופאים מומחים מהשורה הראשונה – כי באותם מקרים הניתוחים היו מיותרים וללא הוריה (אינדיקציה) רפואית שנערכו בבתי חולים פרטיים:

  1. אישה כבת ארבעים ושש, אשר עברה ניתוח להסרת הרחם ונפטרה מזיהום קשה ולאחר סבל רב והותירה משפחה שבורה. כאן קבעה ועדה מקצועית מטעם משרד הבריאות אשר הוקמה על יסוד חוק זכויות החולה כי לא היה מקום לביצוע הניתוח.
  2. בת 25 אשר התקשתה להרות בשל תסמונת של שחלות ציסטיות, שהופנתה לגניקולוג לניתוח חירור השחלות ע"י סכין חשמלית – ניתוח המבוצע לעתים נדירות – וללא שמוצה הטיפול השמרני, שבחלק גדול מהמקרים מביא להריון. ברשלנות בניתוח "התאדו" השחלות וכתוצאה נכנסה הצעירה בשל אי ספיקה של השחלות למצב של גיל "הבלות" וללא יכולת לבייץ.
  3. אשה כבת 60 שסבלה מצניחה של שלפוחית השתן. הגניקולוג שהציע לה ניתוח בשל צניחת השלפוחית הסביר לה כי בגילה "כבר עדיף להוציא את הרחם והשחלות", ולכן המליץ גם על ניתוח לכריתת הרחם. במהלך הניתוח לכריתת הרחם נחסם השופכן (מנקז השתן מהכליה לשלפוחית) ע"י תפר וכתוצאה מכך איבדה האשה את הכליה והיא סובלת מירידה בתפקוד הכליתי.
  4. בת 31 רזה, אשר היתה מודאגת מפישרו של גוש קטן שהופיע מעל לטבור. רופא המשפחה הפנה אותה לאולטרא סאונד (u/s) שקבע שמדובר בליפומה (גידול שפיר שומני) בגודל כ-2 ס"מ מתחת לעור. היא הופנתה לכירורג אשר איבחן – תוך שהוא מסרב לבקשתה לעיין בבדיקת ה- u/s- שמדובר בבקע (שבר) והמליץ על ניתוח שבוצע בהרדמה כללית. מקרה זה מייצג רשלנות וזלזול של המנתח שהיה להוט לניתוח פרטי: קשה להאמין הכיצד מנתח בכיר ומנוסה מאבחן בקע טבורי כלוא בנוכחות הדמיה המדגימה ליפומה, ממנה התעלם הכירורג ואשר הביאה לניתוח גדול מדי, הרדמה כללית מיותרת, וסבל מיותר לחולה, כאשר ניתן היה לעקוב ולא לנתח; ואם היתה מעונינת בניתוח, היה צריך להתבצע במרפאה בהרדמה מקומית עם צלקת קטנה.
  5. בת 60 סבלה מספר ימים מכאב בפי הטבעת. הכירורג איבחן סדק בפי הטבעת ויעץ לנתח דחוף כעבור יומיים, ומבלי להסביר שאחוז ניכר ביותר מהחולים מבריאים בטיפול שמרני של משחה ואמבטיות להרפיית הסוגר. לאחר הניתוח נותרה ללא שליטה על הסוגר.

בדוגמאות שהובאו, נטען בתביעות רשלנות רפואית שהוגשו על ידינו כי הניתוחים המיותרים נעשו באופן פרטי מתוך כוונה לרווח כספי ולא מטעמים רפואיים.

ואולם, תופעה פסולה זו של ניתוחים מיותרים במערכת הפרטית אינה יחודית כמובן דווקא למדינת ישראל. כך גם בארצות הברית:

לפני כעשור פורסם בעתון הניו יורק טיימס על  שני פרופסורים כירורגים ידועים מניו-יורק אשר איבדו את רשיון הרופא שלהם, בעקבות ועדת בדיקה שהוקמה ע"י משרד הבריאות במדינת ניו יורק, שמצאה כי ניתחו ניתוחים מיותרים, אשר מומנו ע"י הביטוח הרפואי של החולים. הדברים קרו לאחר תלונה, אותה הגיש כירורג בשם משה שיין, אשר פירטה עשרות רבות של ניתוחים  פרטיים שנערכו ע"י שני הכירורגים, ללא סיבה רפואית ותוך סיכון של  חיי החולים לשוא, כאשר חלקם נפטרו מסיבוכים במהלך המיידי לאחר הניתוח. ד"ר שיין, כירורג ישראלי בכיר שסיים לימודיו בסוף שנות השבעים בהדסה בירושלים והיה בעל דרגה אקדמית של פרופסור מהמנין מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, עבד ככירורג באותו בית חולים ונחשף למקרים הקשים עקב תפקידו כאחראי על המתמחים בכירורגיה וכן על פגישות התמותה /תחלואה המתקיימות מדי שבוע במחלקות אקדמאיות. שני הפרופסורים הכירורגים  שעבדו שנים רבות בבית החולים ותפשו במוסד עמדות "פוליטיות" בכירות עשו בחולים כרצונם. היות והנהלת המחלקה הכירורגית והנהלת בית החולים לא בדקו ולא עשו דבר במטרה לרסנם נחקר הענין ע"י הרגולטור.

גם בתחום הקרדיולוגיה, התעורר הנושא בארה"ב. תחום זה הוא עסק מאוד משתלם לבתי חולים והרווח הכספי מהבדיקות שעושים קרדיולוגים, בעיקר מצנתורים אבחנתיים ומהחדרת תומכנים (סטנטים) לעורק המוצר, משחק לעתים תפקיד רציני ב"שיקולים הרפואיים", האם לצנתר חולה מסוים. לדוגמא, בפלורידה חברות הביטוח של החולים משלמות כעשרת אלפים דולר להחדרת תומכן וכשלושת אלפים דולר לצנתור אבחנתי.

בכתבה, שפורסמה בניו יורק טיימס לפני כשנה, צוטט כי בביקורות בלתי תלויות, שבחנו את התיקים הרפואיים של החולים שעברו צנתורים, התברר כי חלק מהקרדיולוגים כתבו בתיעוד הרפואי שלחולים ישנה חסימה של עורקי הלב הכליליים בין 80-90% ולכן מוצדק להחדיר תומכן לאחר ההרחבה, בעוד שהבדיקה המדוקדקת של סרטי הצנתור שנערכה מאוחר יותר קבעה כי החסימות היו בטווח שבין 33-55% בלבד, ממצא שלא מצדיק טיפול של החדרת תומכן. כך התברר כי אצל כמעט 50% מהחולים שטופלו בפרוצדורות חודרניות לפתיחת חסימות בעורקי הלב (החדרת תומכנים), הטיפולים חרגו מהפרקטיקה הרפואית הסבירה. במילים אחרות, הפרוצדורות מסכנות החיים לא היו מוצדקות.

אנו תקווה שחשיפה של מקרים אלה ונוספים והעלאת הנושא לתודעה הציבורית תביא להקטנת התופעה ושיפור הרפואה בישראל. אנו קוראים ללקוחותינו וליקיריהם לטרוח ולבקש "דעה שנייה/נוספת" טרם שמקבלים החלטה על פעולה חודרנית או ניתוח ברפואה הציבורית בכלל וברפואה הפרטית בפרט.

לאיזה רופא לפנות? התשובה אינה פשוטה. במידה ועל הניתוח המליץ כירורג לא תמיד כדאי לפנות לכירורג נוסף. ישנם מקרים שההתייעצות הנוספת כדאי שתיעשה דווקא עם רופא שאינו מנתח . תלוי כמובן בנסיבות. דוגמאות והשיקול הרלבנטי לאיזה רופא לפנות נפרט במאמר נפרד.