בגיל 18, חווה התובע התקף אפילפטי. ב-CT ו-MRI מוח הודגם תהליך גידולי, 2*2 ס"מ, במיקום אופייני לגידול מסוג אפידרמואיד. על אף שהאבחנה של גידול זה עלתה כאפשרות סבירה ביותר, אובחן הגידול כציסטה "פשוטה" של קרומי המוח.

במשך עשור המשיך התובע לסבול מהתקפים אפילפטים, ועבר בדיקות הדמיה רבות בהן נראו מאפיינים ברורים (צורה והתנהגות), וגדילה אופיינית לאפידרמואיד. למרות זאת "הונצחה" האבחנה השגויה של ציסטה, ולא נשקלה ולא נערכה אבחנה מבדלת מתאימה. משכך, לא נשקלה האפשרות, המתחייבת, לנתח ולכרות את הגידול.

החשיבות לאבחון הנכון, להבדיל מציסטה פשוטה, נובעת מכך שכשהגידול מסוג זה גדל או כאשר תדירות ההתקפים עולה – יש הוראה רפואית לכרות את הגידול. לו היה מבוצע ניתוח כמתחייב בשנים אלו, ניתן היה בסבירות גבוהה למנוע את נזקי התובע.

בשנת 2000, התלונן התובע בפני רופאיו על הפרעות בראיה. בבדיקה נמצא ליקוי בשדה הראיה הימני, הקשור ישירות לנזק עצבי במסילות הראיה במיקום הגידול. במקביל בוצעה באותה שנה בדיקת MRI שהדגימה הגדלה משמעותית של הגידול. הממצאים זכו להתעלמות והתובע לא הופנה לבירור מעמיק ויסודי, שצריך היה להוביל לניתוח כריתה של הגידול. למרות האמור ורק לאחר עשור נוסף של בדיקות ההדמיה, נותח התובע בתחילת שנת 2010!

הניתוח המאוחר גרם לכך שהתובע – עם שארית של הגידול במוחו – נותר עם נכויות ומגבלות קשות ביותר בתפקוד. בין היתר התקפי אפילפסיה גדולים וקטנים למרות טיפול תרופתי; חוסר מלא ומגביל מאד של שדה הראיה הימני בשתי העיניים עד כדי היתקלות בחפצים ונפילות; ופגיעה קוגניטיבית משמעותית הכוללת הפרעות בזיכרון ובריכוז, שינויי אישיות חריפים ונכויות פסיכולוגיות-רגשיות.

מומחים מטעם התובע בנוירוכירורגיה, נוירורדיולוגיה, נוירואפולמולוגיה, ופסיכיאטריה – קבעו כי מדובר היה בגידול אפידרמואיד, שפענוח לא נכון של בדיקות ההדמיה לאורך שנים, וחוסר התייחסות לתלונות התובע גרמו לאיחור משמעותי באבחנה ובטיפול בו, וכי ניתוח להסרת הגידול, שהיה צריך להתבצע בשנות ה-90 ולכל המאוחר בשנת 2000 – היה פשוט וקל יותר, מאפשר להסיר את התהליך בשלמותו, משיג תוצאות כירורגיות טובות יותר ומונע את רוב נכויותיו – אם לא את כולן.